התאונה - חלק ב'
פיסות מידע מן הסביבה חיברו בראשי תמונה של מה שעברתי באותם רגעים
הפרמדיק זינק מן האמבולנס בשנייה שנעצר בחריקת גלגלים שהרעידה את הרחוב
הוא אץ אליי בעודי שוכב על הקרקע ללא רוח חיים,
ג'ון עמד לידי ובכה ומיד נתפס על ידי החובשת הצעירה שהרגיעה אותו וטיפלה בו
הם החלו לבצע החייאה בגופי ועבדו עליי חזק גם בנסיעה לבית החולים הסמוך
ג'ון ישב באמבולנס והחזיק בידי ולפי מה שאמר לי הוא הרגיש טוב והיה מלא תקווה שאחזור לחיים ואקיים את הבטחתי לקנות לו כדור ושנשחק מתישהו יחד.
ברגע אחד נקשרו חיינו ובעוד מספר רגעים הקשר יסתיים, כשאני אגיע לשערי השמיים והוא יישאר לו לבדו בממלכת הארץ
אך הוא נשאר מלא תקווה, הוא לא ויתר ולא נכנע
ותמך בי במסע שלי
אני ניצלתי באמבולנס הזה וזו כבר פעם שנייה היום שאני חוזר מן המסלול אל המוות.
לא חשבתי שאוכל להתמודד עם המאבק הזה,
ידעתי שנפשי מרוקנת בעקבות המאורעות האחרונים והיא צריכה זמן לעכל ולהתרגל
אך גם הבנתי שהזמן שלי אוזל וחיי עומדים להסתיים.
השעות שעברו לא הורגשו כלל וכל הזמן ששכבתי על מיטת בית החולים הייתי במקום אחר,
ישבתי על כיסא באמצע חדר קטן עם מנורה קטנטנה שתלויה מעליי והעירה במקצת את העלטה ששררה בחלל החדר.
ישבתי עם עיניים פקוחות כשגופי אינו יכול לזוז
וכל שעבר בראשי היה הפתעתי כמה אני רגוע עכשיו, כמה השלווה זורמת בתוכי בכל פינה
וכמה אני מודה על חיי שקרו ועל הדרך שלי
לאט לאט האור בחדר החל להתעמעם
וממש רגע לפני שהעלטה כבשה את עולמה
שמעתי בכי, בכי מוכר, בכי סוער
בכי של אדם אהוב ושותף נפש
וצליל הדמעות והכאב הדליק בעוצה את המנורה במרום החדר ופקחתי עייני וחזרתי לחיים
הדבר הראשון שעלה בראשי היה לחקור את מקור הבכי, הבכי שמשך אותי מן המסלול ונפח בי רוח חיים.
כשנפגשו עינינו שפתיי נמתחו ושיניי נחשפו
חיוך מאוזן לאוזן הופיע על פניי הלבנות כמו סיד
ופשוט שאלתי את ג'ון החמוד שבכה מעל מיטתי
למה אתה בוכה? והאם מתחשק לו שאביא לו שוקולד
וג'ון היקר החל להתפוצץ מצחוק וחיבק אותי בחוזקה עם דמעות שזלגו מן אושר.