כאילו

זוכר כשהיינו קטנים, 

זוכר את המשחקים? 

עולם שלם בנינו במוחנו 

ובראנו אותו בעזרת ה"כאילו". 

בכאילו אנו אמא ואבא, אמרנו.

בכאילו בנינו בית, בכאילו התחתנו. 

הייתי בהריון בכאילו, 

עם כרית מתחת לחולצה 

וכשהילד שלנו בכה, 

זה לא היה נורא, 

כי בכי בכאילו לא נשמע. 

דמינו שבכאילו יש מלחמה, 

"הרעים תכף באים", צעקת, 

אז פחדתי ותפסתי מחסה, 

אבל בכאילו. 

החלטנו שכאילו נטוס לירח, 

וטסנו, בכאילו. 

שכחנו את לולה הכלבה, 

אז קפטן מורגן הטיס לנו 

אותה בחלילית מיוחדת 

שבנה בכאילו במיוחד עבורה. 

וכל דבר בו חשקנו 

נוסף לחיינו, 

בין רגע בכאילו.

עברו השנים, 

אין לנו זמן למשחקים, 

החיים קורים באמת.

ולפעמים, אני עוד 

מתגעגעת לכאילו, 

אבל לא בכאילו.