העם הנבחר לניסוי

הכאבים ברגל שיגעו אותי. חבישת שדה זה לא מספיק עבור חור כזה. סתם נותן הרגשה טובה. הזזתי את הכאב למקום אחר, לרקע. 
כמו שלמדנו באימון הבסיס על טרה. נשמתי את שתי נשימות הריכוז והרגשתי את התזוזה. הכאב לא שכך, אבל התעמעם קלות. 
זכרתי טוב את הימים האלה בטרה, למרות שזה היה לפני עשרים שנה. הבסיס הסודי באזור הנגוע. ימים ולילות במסדרונות המתכת. אימונים ומסדרים וכאב, ואת טקס ההשבעה בקיר הקדוש.

עמדתי שם עם חברי לנשק. נשמתי את האוויר של ציון למשך חמש דקות, עד שמסנני הקרינה חזרו לעבוד. 
נגעתי בקיר בידי החשופה. הסתכלתי עליה עכשיו. הצלקות מהכווייה עדיין היו שם. זה היה האות. האות שעכשיו אני לוחם. מגן השבט. חייל של העם הנבחר. לתמיד.

כל כך מזמן.

החיים התנהלו מאז בעיקר בג'ודה וסומה. שני האסטרואידים היחידים שעוד נותרו לנו במערכת. שני כדורים סודיים שריחפו בחגורה מבלי שאיש ידע את מיקומם האמיתי.
שם ובגיחות. אלה המקומות שחייתי בהם. גיחה ומנוחה והחלמה ואימונים. ושוב. ושוב. כלומר, אם שרדת. 
גם בחללית היה חור. גם היא דיממה. המסכים היבהבו באדום מדי פעם כדי להזכיר לי. 
זה לא היה משהו קריטי. המנועים לא נפגעו ומערכות תמיכת החיים עוד עבדו בשבעים אחוז, ועם זה יכולתי להסתדר.

יכולתי להסתדר עם פחות. ככה אימנו אותנו. לנשום רדוד. לעבוד רק ליניארי. כך תשרוד. 
בג'ודה יש רופאים מצוינים. גם של ספינות וגם של אנשים. אולי ארוויח רגל קיברנטית מכל הסיפור הזה. 
גיחה רמה דלתא, ושלחו רק את שלושתנו. בזמן האחרון צמצמו אותנו לצוותים יותר קטנים עם כוח אש גדול יותר. זה לא עזר הפעם. 
המשימה הושלמה, אבל ג'וקאיי ומיקלה נהרגו בנסיגה. ואני חטפתי את הפצע הזה ברגל. 
אבל המידע היה בידי, וזה היה שווה הכל. בפיקוד יהיו מרוצים.
כל מי שיצא לגיחה ידע שלא בהכרח יצליח לחזור. 
המשימה עמדה מעל לכל. 

להחזיר עטרה ליושנה. להחזיר את עמנו לגדולה כבעבר. בכל מחיר. 
על כך נשבענו כשידנו על הקיר הלוהט מחום. 

לוח הבקרה הראשי צפצף ברכות. החללית התקרבה בצליעה לחגורת האסטרואידים. הסתובבתי בכיסא הטייס והקלדתי את המסלול למחשב בעל פה. כל לוחם הותנה לזכור את מסלול הגישה לג'ודה.
הפיקוד לא רצה שמחשבי הטיסה ידעו אותו. אם החללית תיתפס יוכלו אויבינו לדעת איך להגיע לג'ודה ולפלוש אליה. לסומה בכלל לא היה מסלול גישה ישיר. אף אחד לא נחת שם ישירות, אלא רק במעבורות מג'ודה. 
עוד אמצעי ביטחון. ג'ודה הייתה בסיס צבאי ומבוצר. בסומה חיו האזרחים. לא העזנו לסכן אותם. הם היו כה מעטים.

הנחתי ידי על ההגאים. המסלול אולי היה מוזן למחשב, אבל זו הייתה חגורת אסטרואידים. הכל היה אפשרי כאן. 
אחד האסטרואידים שטסתי לידם עכשיו היה ממש ענק. בגודל של בניין. שני הבהובים קטנים על שטחו שראיתי רק בזווית העין גרמו לי להטות את החללית בחדות, אבל זה לא הספיק. שני זעזועים קלים בגוף החללית שקרו כמעט יחד סיפרו לי שהרגע נאחזו בגוף החיצוני שני אנקולים. הפעלתי את המצלמות האחוריות למרות שכבר ניחשתי מה אראה שם. שני אנקולים באמת היו נעוצים מעל המנוע הימני, מחוברים לשני כבלים ארוכים שבקצה השני שלהם ריחפו שתי צלליות קטנות שהלכו וגדלו בהתמדה. זה היה מארב גרילה. 
שני לוחמי גרילה של האויב המתינו בחליפות ממונעות על האסטרואיד ההוא לספינות שלנו. הם ירו עלי אנקולים ועכשיו ינסו לפרוץ לתוך החללית ולהשתלט עליה. 
בחליפה שלי היה חור שאי אפשר היה לתקן כל כך מהר. ג'וקאיי ומיקלה התאדו עם החליפות עליהם. לא היה לי איך לצאת החוצה ולפגוש אותם וזה לא השאיר לי הרבה אפשרויות.

עוד אסטרואיד, הפעם בגודל של עיר קטנה, התחיל לגדול מולי על המסך הראשי. הטיתי את ההגאים קדימה בתנופה וצללתי אליו בשיא המהירות. אם יהיה לי מזל תהיה לו קצת אטמוספירה, והחום והחיכוך בדרך לפני האסטרואיד יבשלו את שני הטרמפיסטים שתפסתי לפני שאצטרך למשוך החוצה כדי לא להתרסק. לא היה זמן להיחגר. נשענתי אחורה בכסא ונשמתי נשימות רדודות כשכוח הכבידה התיישב עלי. 

בטח במזל. בטח באל. בטח בעצמך. מי לאדוני אלי.

לספינה היו מעממי אינרציה, אבל הם לא היו מושלמים. זו הייתה חללית סיור קרבית, ולא יאכטה. הרגשתי את המגף הענק דורך לי על החזה ונשמתי שטוח. הייתי חייב להישאר בהכרה כדי למשוך למעלה כשאתקרב לפני השטח של האסטרואיד. ערפל אדום התחיל להיווצר מול עיני. ידעתי שהוא בתוך העיניים, ולא לפני. זה היה צפוי בצלילה כזו. לוח הבקרה צפצף בחדות. משכתי את ההגאים אלי והספינה הרימה אף והמריאה בחזרה מהאסטרואיד למעלה. 

הצפצוף מלוח הבקרה נפסק.

הלחץ נסוג. נשמתי עמוק והצצתי במסכים. אחד האנקולים היה נעוץ עדיין הגוף החללית, אבל בלי כבל מאחוריו. אחד פחות להתעסק איתו. האנקול השני לא היה שם. 
שנייה אחר כך שמעתי את הדפיקות מתחילות. זה היה מנעול האוויר של החללית. הממזר השני הצליח להישאר בחיים ולהגיע אליו. עוד כמה דקות הוא יהיה בפנים, או שכל האויר בתוך החללית יהיה בדרך החוצה. תפסתי עמדה מאחורי לוח הבקרה המשני וכיוונתי את האקדח אל מנעל האוויר. היה משהו שקיוויתי שהאויב שלי לא היה מודע אליו. תא הפיקוד של הספינה יכול היה להינעל באמצעות מנעל אוויר משני. בלחיצת כפתור בלוח הבקרה המשני תיסגר דלת כבדה מאחורי כסאות הטיסה ותאטום את תא הפיקוד. זה היה מרכיב שהותקן רק לאחרונה, למקרה והחלק האחורי של החללית יהרס או ייחשף לחלל.
במקרה זה יוכל הטייס לשרוד בתא הפיקוד של החללית ולהפוך אותו לתא מילוט. מוגן מהריק של החלל בחוץ ועם אטמוספירה בתוכו.

הדפיקות נפסקו בבת אחת. הבטתי דרך כוונת האקדח וחיכיתי לפיצוץ,

ידי השנייה מרחפת מעל הכפתור.

מי לאדוני אלי. שיננתי בדממה הדקה שלפני הסוף. מי לאדוני אלי.

מנעל האויר התפוצץ פנימה ברעש ולהבה. לחצתי על ההדק.

 

שתי דמויות ענק ריחפו מול הקיר המהבהב בתמונות חטופות. האוויר סביבן היה מלא אד כחלחל וסמיך שנע, התפזר והתאסף בחלל הלא ברור אותו איכלסו. 
הן לא באמת שוחחו ביניהן. התקשורת של הגזע אליו השתייכו הייתה טלפתית כבר אלפי שנים. הן השמיעו קולות רק כדי להדגיש או לחזק משהו שנאמר בתקשורת הישירה בין המוחות.

הוולקארים היו גזע חייזרי מתקדם הרבה מעבר ליכולת המחשבה האנושית לדמיין. גזע שהצליח לעבור בין קיומו הגשמי ביקום בו התפתח אל אזור החיץ חסר הזמן שבין היקומים. הוולקארים עשו זאת על מנת לבצע ניסויים ומעקבים ארוכי טווח בתרבויות נחותות מיקומים אחרים מבלי להתגלות. מבלי שהתערבותם הזהירה תורגש.

כך שלטו מהצללים באירועים, מקומות, ויצורים תבוניים שתומרנו מבלי לדעת על כך. מבלי להרגיש כי יש יד נעלמה המושכת בחוטים ומשנה את גורלותיהם כחלק מניסוי נסתר.  

- עוד פריט מהקבוצה הזו חוסל. הם אינם מוותרים.

- הוכחנו שיש זיכרון קבוצתי של מסלולם הליניארי בזמן, אבל עדיין אין    למידה.

- מדוע? האם זה היעדר התובנה המודעת?

- זה יצר ההשרדות. אופייני ליצורים הקרובים לחיות ללא תודעה. אין כל    כך לאן להמשיך מכאן. התנועה הליניארית הפכה סטגננטית.

- כמה יחידות זמן חלפו מתחילת המהלך?

- 8641 סיבובי כוכב הלכת שלהם סביב השמש.

- זה מספיק. נסיים כאן את המהלך. התוצאה הסופית בלתי נמנעת. 

- מה המסקנה?

- לחץ סביבתי ואיום קיומי מתגבר על בני אנוש מייצר מצב שרידה            משוכלל אך חסר תוחלת. מלחמה היא ללא תקווה.

- מה שם המהלך?

- ארץ 616. העבריים. מהלך נותק.

נכתב על-ידי
ניר
עירוני מלידה שהיגר לגליל לפני שנים רבות בחיפוש אחרי מזג אויר. מתמחה בחירטוט, אייקידו, הפעלת מדיחים ואבא כפרי מדופלם.
הדף נקרא 105 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי