צל המזח

שקט וקר. חתול מתחכך ברגל שלי. אני לא מסוגלת ללטף אותו, וצועקת "קישטה" כדי שיעזוב אותי במנוחה. כדי שייטפל למישהי אחרת, שלא ממהרת לשום מקום. חיפה גדולה מספיק בשביל חתול רחוב מסכן. אני מרגישה שהיא מתוחה כמו קפיץ. אני שומעת אותה נאנחת דרך שתי הארובות, הסגולה והירוקה, כאילו היא מנסה לרמוז לי שאני תמיד בוחרת בהחלטות שאינן נכונות. הזמן לא זז. אני עומדת ליד אישה שיושבת על הספסל ושואלת אותי אם אני צריכה עזרה מסוימת. ואני אומרת לה – "כולנו צריכים עזרה מסוימת." האישה צוחקת כמו בהמה, אבל אני מתעלמת ממנה וממשיכה אל מנחת המסוקים. אורות הנמל מרצדים על המים, ואני ניגשת למעקה הברזל, מניחה עליו שתי ידיים, וסורקת בחשיכה את הים הגדול, האינסופי. האורות משתקפים על המים כמו בציור של וואן גוך. אני רוכנת מעל המים ומתבוננת בבבואה שלי, והמים לוחשים בזדון, כמקשיבים לי, וקולם המתגבר אומר – משהו נורא עומד לקרות כאן.  

אלא שקול חלוד מפתיע אותי מאחורה  - "חכי! מה את עושה שם?"

והמים המלחששים מתגברים, צורחים: עכשיו! עכשיו לקפוץ! ומסוק צבאי מרחף מעל המים, אני כמעט יכולה להצליב את מבטי עם מבטו של הטייס.

לא יודעת למי להקשיב. אני מהר, עוזבת את הברזל, וקופצת לתוך המים שחודרים דרך האף והפה דרך קנה הנשימה אל הריאות שלי. אותן ידיים מחוספסות מהסיוטים מושכות אותי אחורה, מחזיקות בי מתחת לבתי השחי ומושכות אותי החוצה מתוך המים. אני נלחמת בהן למרות שאין אוויר. ולמרות שהכל נגמר.  

הוא מושה אותי מהמים והם סוף-סוף משתתקים. צליל ההתרסקות הגדולה מחריש אוזניים: עובר אורח היה חושב שהמים עולים באש. אני  יורקת ומשתעלת מלח וחוץ מזה לא מצליחה לחשוב. הוא כנראה נרגע, כי הוא שם את השרפרף שלו לידי וזורק את החכה לתוך המים, מעיף בי מבט ואומר – "זה לא הזמן שלך עכשיו," איש זקן שמדיף ריח של דגים ומצביע על המים – "עכשיו יבואו האמבולנסים, לא היה לך מה לעשות."

אנשים רצים אל החוף, צעקות גדולות נפלטות. האישה שישבה על הספסל כבר משוחחת עם כוחות ההצלה ואני רק מצליחה להשתעל את האוויר פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, יורקת את מי המלח הצורבים בבשרי ומתערבבים בדמעות. האיש שמשה אותי מהמים ממשיך לשבת שם עם החכה, כמשוגע, משוגע שאינו מכיר דבר אחר מלבד המוות. כשהוא מסיט את מבטו מהמים עיניו רואות אותי, עיניו למודות הסבל המרמזות כי זה לא היה זמני למות.