Kindergarten
יעל
4 לפברואר 2022
·
2 דקות קריאה, 246 מילים
לכבוד הראיון ב JCC, קניתי ב Banana Republic מכנסיים מחויטים כחולים וחולצה מכופתרת לבנה. הרגשתי מוכנה.
לראיון לבשתי גם מחוך כזה שיכניס את הבטן של אחרי ההריונות. זהו, אין פיפי עד שמתקלפים מכל זה.
הראיון הלך איום ונורא. ואחריו שמתי את המסיכה והלכתי לאסוף את הבכור מהגן חובה. כשהגעתי אנדריאה הראשונה עמדה שם עם המבט האטום שלה ואמרה שלבכור הייתה "תאונה" ושהיא שלחה אותו לשירותים להתנגב. בלי לחשוב פעמים נכנסתי לשירותי הבנים, הוצאתי מהתיק חבילה של מגבונים לחים ועזרתי לילד היפה שלי להתנקות.
הזוגי היה עסוק בלברבר עם אנדריאה הראשונה, ולא שמר על קטנטנים שנכנס אחרי לשירותים בלי ששמתי לב (ואני עוד חשבתי אז שהוא צודק, שתמיד צריך לשמור על ערוץ תקשורת). ילד אחד שנכנס לשירותים, פלט Oh god וברח. כשהסתובבתי ראיתי שקטנטנים משחק עם המים במשתנות ורק התפללתי שהוא לא לקח שלוק. קראתי לו שיבוא לידי וליד הבכור. יצאנו חזרה לקחת את הדברים מהכיתה. I forgot המקורית עמדה שם ואמרה לבכור בקול מתוק מתוק שאם הוא צריך לשירותים, שפשוט יבוא ויגיד או אפילו יצא בעצמו. בזוית העין ראיתי שהמעיל הכחול היפה שלי גם הוא נמרח בשאריות קקי, רציתי להעיף לה סטירה. שנאתי את שתיהן שינאת מוות. רציתי לבכות.
איזה עצב גדול. בבת אחת השערות הלבנות של העצב שלי התפשטו להן בשיער והתחלתי להעלות המשקל בצורה איטית אך עקבית. הלכנו הביתה, קלחתי את הגוף המושלם של הבכור והתקלחתי גם. ניקיתי את המעיל.
הייתה לי אז מחשבה שככה זה יהיה, ברגע שאני אחשוב לעצמי שהנה הגיע הרגע שבו אני יכולה לעוף, לממש, למצוא עבודה, ברגע הזה תמיד תהיה דרמה שתמשוך אותי חזרה.