חגית המורה לעברית

בעמק הסיליקון, זה ידוע, יש הרבה מאוד כסף.  אנשים פה עושים אקזיטים על ימין ועל שמאל או שהם סתם עובדים בגוגל ומרוויחים 6 ספרות וחיים את החלום.  אבל למרות כל הכסף הזה, לא נהוג לנפנף בעושר יותר מדי.  אנשים אולי גרים בטירות, אבל נוסעים במכוניות צנועות יחסית ולובשים בגדים רגילים ואין פה הרבה סמלי סטטוס, למעט מכוניות טסלה וחגית, המורה לעברית. 

חגית הפציעה בעמק לפני בערך שנתיים, אף אחד לא באמת יודע מאיפה, אבל מיד עם הגיעה נפוצה השמועה על המורה לעברית שאחרי שבועיים בלבד של שיעורים היא לשה את הילדים כמו חימר ויוצקת מהם הכלאה של אבשלום קור ועמוס עוז.  אמרו שהילדים לומדים אצלה מסורת וחגים בהשגחת הבד״ץ, ושהם אפילו מקבלים אצלה את היצירתיות והחוצפה הישראלית שכל כך חסרים אצל ילדים של ישראלים שגרים פה.  אמרו שהיא אליעזר בן יהודה של הוואלי. אה, והיא גם כוסית.  בת 29, רווקה וחטובה, תלתלים קופצניים ועיני ענבר.  כל העמק נעמד בתור לרשום את הילדים שלו, האמהות בשביל הילדים, והאבות בשביל הילדים גם, מה, ברור. 

גם אנחנו רצינו את חגית.  למזלנו, יש לנו חברים מקושרים שהיו אצלה מההתחלה והם זרקו מילה טובה אז חגית הסכימה לקבל אותנו לתקופת נסיון.

היות ואני עובד מהבית ואני זה שעם הילדים אחרי הצהריים, כל עניין החוגים נופל עלי, כולל חגית.  לפני המפגש הראשון סידרתי את חדר העבודה, ביקשתי מהילדים להתנהג יפה, וחיכינו לבואה.  בארבע בדיוק הפעמון בדלת צלצל, וחגית עמדה בפתח, יפה וגבוהה, בדיוק כפי שפורסם בעמק, וכפי שהיא מופיעה בפייסבוק (מה קשור סטוקינג?  היא הופיעה לי באנשים שאני אולי מכיר ואני בודק את כל התמונות של כל האנשים שאולי אני מכיר).  מסביבה עפו פרפרים וברקע צייצו הציפורים, וכמה גמדים שרקו שירים של נסיכות מאחוריה.   היא נכנסה פנימה, עשינו קצת סמול טוק גמלוני, והיא נכנסה עם הילדים לחדר להרביץ בהם עברית. אחרי שעה, כשהסתיים השיעור, הם יצאו מהחדר, וחגית ואני דיברנו סידורים.  הילדים הסתובבו בבית מבסוטים וציטטו קטעים מחידון התנ״ך - להיטים מכל הזמנים.  

"שבוע הבא אפשר אולי יותר מוקדם?" היא שאלה.

"יותר מוקדם זה קצת בעיה, הילדים חוזרים מבית הספר רק בארבע" עניתי.

"בארבע?! הם בבית ספר עד ארבע?? למה כל כך מאוחר?  מסכנים.  תוציא אותם יותר מוקדם זה לא בריא להם. טוב, אז אותה שעה שבוע הבא" אמרה והלכה.  אני עמדתי בפינה מבויש, והרגשתי כמו ההורה המזניח ביקום.  למה באמת אנחנו משאירים אותם כל כך מאוחר?  אין לנו לב? רציתי להתקשר לשירותי הרווחה לדווח על עצמי.  בערב כשמאיה חזרה אמרתי לה שאולי כדאי להוציא את הילדים מיום לימודים ארוך כי מסכנים. 

"שכחת שהכנסנו אותם ליום לימודים ארוך כדי שיהיו שם עם חברים שלהם במקום עם המסכים בבית, אה?" אה. נכון, היתה סיבה.  אם רק יכולתי להגיד את זה לחגית.  הרגשתי כמו זה שהפסיד בוויכוח ורק אחרי זה נזכר בטיעון שמנצח את הכל. כמו הילד שהמורה האשימה אותו שהפריע בכיתה, למרות שזה בכלל לא היה הוא, זה היה יוסי ארביב המגעיל הזה. 

שבוע עבר, הגיע היום של השיעור.  למרות שידעתי שאני לא צריך, הוצאתי את הילדים מוקדם מבית הספר, רק בשביל להיות בטוח.  גם סידרתי את הבית קצת שיהיה יפה.  אולי גם הלבשתי את הילדים בבגדי היציאה שלהם, יכול להיות, לא פוסל את זה.  בארבע צלצול בדלת.  חגית בפתח, בכל הדרה.  תזמורת מריאצ׳י בחוץ, קשת בענן, ברדיו בדיוק הכריזו על שלום עולמי.   חגית נכנסת.  "יש לכם ריח קצת מוזר בבית, אתה יודע?" היא מעקמת את האף.  אני מנסה להריח, ולא מצליח.  רגיל.  אולי זה אני?  דוחף את האף לבית השחי כשהיא לא מסתכלת.  לא שושנים, בסדר, כבר ארבע אחרי הצהריים, אבל לא מריח קטסטרופה.  "לא משנה, התרגלתי" היא מושכת בכתפיים.  "בואו ילדים,נתחיל" היא אומרת, והם נכנסים אחריה לחדר עבודה.  אני מנצל את הזמן הזה למקלחת זריזה פלוס עובר על הבית עם אפטר שייב במקומות אסטרטגיים.  בסוף השיעור הילדים יוצאים החוצה שרים הגבעטרון. חגית יוצאת, מסניפה את הבית, ולא אומרת כלום.  "אז שבוע הבא?" היא שואלת.  "בטח, שבוע הבא" אני עונה. כשמאיה חזרה בערב שאלתי אותה אם יש ריח מוזר בבית וסיפרתי לה על חוש הריח של חגית.  "לא, אתה בכלל לא בסרטים ממנה", מאיה אמרה, מתעלמת מהשאלה ומרוצה מעצמה על הניתוח הפסיכולוגי שהיא עשתה לנפש המסוכסכת שלי.  "לא יודע על מה את מדברת" אמרתי, וראיתי בעיניים שלה שהיא השתכנעה מהטיעון המנצח שלי. 

שבוע עבר.  לפני השיעור הבא של חגית, תיאמתי עם המנקה שתבוא באותו היום, וגם הזמנתי גנן שיסדר את הגינה קצת, בקטנה, כי הגיע הזמן.  הילדים במקרה גם הסתפרו יום לפני, וגם קניתי להם בגדים ייצוגיים חדשים כי הגיע הזמן, אז הם כבר לבשו אותם לשיעור, לבדוק אם הם מתאימים.  

בארבע בדיוק חגית מצלצלת בפעמון, אני פותח.  דובוני אכפת לי שרים במקהלה ברקע, מטס של חיל האויר בשמיים, מציירים לבבות עם הסילונים שלהם.  חגית נכנסת.  סוקרת את הבית, מרחרחת, מסתכלת עלי, על הילדים.  כולם בשקט, הזמן עצר מלכת, אני מחכה למוצא פיה.  "הי, בואו ילדים, נתחיל בשיעור".  הילדים נכנסו לחדר, סגרו את הדלת, ואני יצאתי בריקוד נצחון בבית.  זו היתה ההרגשה הכי טובה שהרגשתי הרבה זמן.  יותר טוב מקידום בעבודה, יותר טוב מלקבל ירושה לא צפויה.  לחגית לא היתה ביקורת! פאקינג לייף אצ'יבמנט.  יצאתי החוצה וישבתי בגינה וחשבתי איך החיים יכולים לחייך אליך פתאום.  כשנגמר השיעור, הילדים יצאו החוצה והלכו לפתור את תשבץ ההגיון של הארץ.  מבושם מהנצחון שלי, הצעתי לחגית איזה קפה או תה לשתות.  "איזה קפה יש לכם?" היא שואלת. "יש נס, שחור" אני עונה.  "אה, אין אספרסו?  אז לא משנה".  "אולי תה?" אני מציע.  "איזה יש לכם?" היא שואלת.  "לימונית ולואיזה, תפוח, נענע" אני עונה. "אה, זה הכל? אני לא מתה עליהם.  טוב, שיהיה נענע אם זה מה שיש".  והיא ממשיכה "דרך אגב, שמתי לב שאתם צריכים להחליף את השולחן הזה, הוא נראה לא קשור", והיא לא עוצרת "וגם הספה בסלון נראית כבר כמו משהו שצריך להחליף.  וגם אולי כדאי שהבן הגדול שלך יראה אורתודנט, נראה לי שהשיניים שלו גדלות עקום".  לא אמרתי כלום.  חיכיתי לראות אם ההפגזה נגמרה או שיש עוד.  תכלס אם היה מקלט בבית הייתי בורח אליו, אבל זה קליפורניה פה, המקלט היחיד שרלוונטי פה זה מקלט מס, ובשביל זה צריך לנסוע לאיזה אי איפשהו. "תודה, לא שמתי לב, אני אקח אותו מחר לאורתודנט".  אבל לא לקחתי אותו למחרת.   מאיה בערב באה, הסתכלה על השיניים שלו ואמרה שהן בסדר ושאני אצא מהסרטים שלי כבר או שהיא לא תוכל להשאיר אותי לבד בבית עם חגית, כי היא מפחדת שהיא תיקח אותי איתה אליה ותשתמש בי בתור שטיח בכניסה לבית שלה.  

בערב, מובס ושפוף, יצאתי עם מאיה לדייט השבועי שלנו.  הלכנו לאיזו מסעדה וישבנו על הבר.  הזמנו משקאות, כשפתאום אני קולט את חגית יושבת באחד השולחנות עם גבר,במה שנראה כמו דייט.  היא לא ראתה אותנו.  מאיה ואני הצצנו בה, כי בכל זאת, חגית המורה לעברית פה, אי אפשר שלא להסתכל.  היא מחייכת, ואנחנו שמים לב שיש לה משהו בין השיניים. הדייט שלה נראה די מבואס, או שבכל אופן הוא לא נראה מתרשם ממנה במיוחד.  ואנחנו שמים לב שהיא אוכלת עם הידיים, גם כשלא צריך.  וגם נראה שהיא שתתה קצת יותר מדי, הדיבור שלה איטי והיא מדברת בקול רם מדי.  והיא צועקת למלצר.  בדרך החוצה היא נכנסה לוויכוח עם אלה שישבו לידם.  הם אולי עשו לה פרצוף על זה שהיא עשתה להם רעש, והיא, בתגובה, באנגלית עילגת, איחלה לאמם שפע מחלות, וצעקה עליהם כמו אחרונת הצ'אחלות שמבקשת שוקולד בטיסה של אלעל.  "היא די בהמה, חגית המורה לעברית שלך" מאיה צוחקת.  וזה נכון, אני יודע, היא באמת קצת בהמה.  ופתאום העולם לא עוצר מלכת, והציפורים לא מצייצות בשבילה.  אין הסכם שלום, והשמים רגילים כאלה, מעונן חלקית.  והיא בחורה רגילה, קצת ערסית, מורה לעברית טובה, אבל זהו.  

שבוע אחרי, שעה ארבע.  חגית מגיעה.  הכל כרגיל.  הילדים לבושים רגיל, הבית מסודר רגיל, הגינה רגילה.  ושתגיד מה שהיא רוצה עלינו, על הבית, על הילדים, לא אכפת לי.  רק הזלפתי קצת אפטר שייב בפינות של הבית.  כוסית, אחרי הכל.