החיים הם תקופה
אדם לא קם בבוקר כדי לראות טלוויזיה, לאכול משהו או לשתות.
אדם צריך סיבה טובה מספיק כדי לקום בבוקר - סיבה לחיות.
כי יש חוסר ודאות, ויש פחד ויש חרדה.
והעולם כולו נסגר וכולם נשענים רק על סטטיסטיקה ועל מדע.
ופחד. כולם מפחדים.
כאילו לא עברו מעולם תקופה רעה בחיים.
תקופה של חוסר חשק.
תקופה של חוסר רצון.
תקופה שאת עיקר זמנה אתה מעביר בלרצות לישון.
תקופה של לבד.
תקופה בנפרד.
תקופה כזו שמתחילה סתם ככה פתאום, בבוקר אחד.
תקופה שלא נגמרת.
תקופה שלא עוברת.
תקופה שלא דומה בשום צורה לאף תקופה אחרת.
תקופה של מחשבות,
תקופה של הרהורים.
תקופה של לעשות חשבון, לשבור חסכון
ולהישען קצת על ההורים.
תקופה של אבדן,
תקופה של תקווה.
תקופה בה אפילו הסוף הוא סוג של התחלה.
התחלה של משהו חדש, של משהו מרענן.
תקופה שבה לכל הזדמנות חדשה אתה אומר "כן".
תקופה של שינוי,
תקופה של בחירה.
תקופה שבה משתדלים לעשות יותר טוב מאשר רע.
אבל תקופה טבעה לחלוף,
כמו שיום טבעו אחר עוד יום לרדוף.
והשמש שוב תפציע,
ונמצא עוד סיבות לחייך.
ונצא החוצה, אל החופש,
ונפסיק לשאול "למה?" או "כמה?" או "איך?".
כי אדם צריך יעד,
מטרה לכבוש,
משימה.
משהו שיגרום ללב שלו לפעום שוב בחוזקה.
משהו שימריץ את הדם,
משהו שירחיב קצת את הנחיריים.
משהו מרענן לפחות כמו להשפריץ על הפנים מעט מים.
כי אדם צריך תקווה.
אדם צריך תמיד לראות את האור שבקצה המנהרה.
הוא צריך לדעת שיש בשביל מה להמשיך לנסות,
הוא חייב להבין שתמיד יש עוד מה לעשות.
ושאסור להרים ידיים,
גם כששום דבר לא מסתדר.
ולהבין שזה שנכשלת בקרב לא אומר שהמלחמה בקרוב לא תגמר.
רק חייבים להמשיך הלאה,
רק עוד קצת וזה עובר.
חייבים עוד צעד קט להמשיך לצעוד,
ולעבוד ביחד.
זה לזה להתחבר.
כי אדם שדורך במקום,
בסופו של דבר נעצר ונתקע.
וזה לא משנה אם שמו לו רגל
או סתם דרשו ממנו מחיר ממש מופקע.
והגלגל ממשיך להסתובב לו,
והתקופות הרעות בזו אחר זו חולפות.
רק צריכים לזכור להמשיך ולנשום,
להמשיך עוד קצת,
ולחכות.
כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר,
ותמיד הכי קשה לפני שנהיה שוב קל.
וזה עניין ברור וידוע,
זה ממש לא עניין של מזל.