גבריאל מנדוזה- השמיים הם הגבול

(מתוך: פתאום עכשיו, פתאום אל איי. 2019.)

2

את המלאך ששינה את חיי מקצה לקצה, פגשתי ביום הראשון שהסתובבתי לבדי בעיר. החלטתי לנסוע לקניון בוורלי סנטר שבמרכז העיר ובווייז ראיתי שזו נסיעה של עשרים דקות בלבד מדירת האייר בי אנ בי שלי שנמצאת בקצה שדרת סאנסט. קלי קלות. שמתי מוסיקת סינת' ווייב חללית בבלו תוס תוך כדי שהתלבשתי אחרי המקלחת, התבשמתי, צחצחתי שיניים וסידרתי את התיק. לבשתי ג'ינס סקיני, ג'קט ספורטיבי, כובע מדליק ומשקפי שמש גדולות. התבוננתי במראה לוודא שהכל נראה טיפ טופ. חתיך מהסרטים. לקחתי את המפתחות מהקערה בסלון ויצאתי לחניה הפרטית. אוטו ענק. מיזוג ומוסיקה ברמקולים חזק. התחבורה במורד העיר עמוסה וסואנת בשמש היוקדת של הצהריים, לקח לי יותר מחצי שעה של פקק לחצות את מערב הוליווד מהגבעות ועד לשדרת בוורלי הארוכה. החניתי במגדל של הקניון ויצאתי לכיוון המדרגות הנעות.

***

"הכסא הזה תפוס?" שאל אותי בחור חתיך עם תיק גדול שעמד לצד השולחן בו ישבתי בדיינר 'איזי', שבקומה השישית. קניתי בפוט לוקר חליפת טרנינג של צ'מפיון ונעלי 'נייקי ראנינג' בטורקיז, ושקיות השופינג נחו על הספסל מולי. התבוננתי בבחור האמריקאי שניצב מעלי ברעננות של דוגמן מסלול. הוא היה גבוה ודקיק, לבוש בבגדי ספורט שחורים ומעוצבים, והריח מבושם יוקרתי. "המסעדה מלאה היום," אמר, "וחשבתי, אם לא יפריע לך, שאצטרף אליך לארוחה קלה. שמי גבריאל," וחיכה שאענה.

"אה, כן, בסדר. אני מניח שאין בעיה," וסימנתי שהוא יכול לשבת על הספסל במקום שתי השקיות. "שמי אמיר". גבריאל חייך חיוך גדול, הזיז את השקיות והתיישב. "היי אמיר," אמר במתיקות ונעץ בי מבט נוקב. דרך קיר הזכוכית של הדיינר ראיתי למטה רחובות מתפצלים בתנועה של מכוניות קטנות ובמקום קו אופק את גבעות הוליווד תוחמות את המרחב העירוני בגלי ענק של צמחיה ירוקה עם שברי בתים צבעוניים, שזורחים בשמש.

"איזה כיף," גבריאל לקח את התפריט. "אתה לא מבין עד כמה אני שמח שהסכמת. זה לא מובן מאליו, בעיר הזאת."

חייכתי אליו ולגמתי מכוס המים.

"אתה לא מכאן, נכון?" שאל והוציא מתיקו נרתיק מעוצב ומתוכו שלף משקפיים עם מסגרת שחורה עבה. ראיתי בתוך התיק בקבוקי ספריי ומוס לשיער, רולים וסרטים צבעוניים והבנתי שגבריאל מעצב שיער. האמריקאי החתיך הרכיב את המשקפיים בתנועות מסוגננות והחל לעיין בתפריט.

"נכון מאד. אני מתל אביב." עניתי ופרשתי את המפית על הברכיים.

"תל אביב?" בהה בי בשוק, "וואוו. חשבתי מאוסטין או מפורטלנד."

"באמת יש לי משפחה באוסטין, אבל אני לא בקשר איתם."

"מעניין מאד," אמר והנהן תוך כדי קריאה ברשימת המנות, "ישראלי עם משפחה באוסטין טקסס. עד כמה בלתי שגרתי בעליל. ומה אתה עושה פה באל איי?" הוא הניח את התפריט בצד והתבונן בי דרך העדשות הגדולות. פניו יפות ועדינות, אך עם זאת, מבטו קשוח בצורה מפתיעה. שפתיו בשרניות. אירופאי ולטיני באותה מידה. שיערו מבולגן, אך גזור בצורה קפדנית.

"הגעתי לחופשה עם הבויפרנד, רני, אבל הוא יגיע לכאן רק בעוד כמה ימים."

עיניו של גבריאל נפקחו עד הסוף. הוא הביט בי מוקסם לגמרי. ראיתי שמחשבות רבות מתרוצצות בראשו היפה. סימנתי למלצר שייגש אלינו.

"כן, מה תרצו?" שאל והכין את מחשבון ההזמנות.

גבריאל הוריד את המשקפיים בחזרה לנרתיק. "אשמח לסלט קיסר ללא אנשובי, לחם הבית ופיינט של סטלה ארטואה." המלצר תיקתק במחשבון, הנהן והתבונן בי. הזמנתי נודלס בקארי.

"ומשהו לשתות?"

"כן. אקח פיינט של סטלה, גם כן".

המלצר תיקתק שוב, הינהן שההזמנה בדרך וחזר למטבח.

גבריאל התיישב זקוף ושילב את ידיו. "אז..." התבונן בי בשיא הרצינות, "אתה כאן לבד?"

"כן. לגמרי לבד. לבד בלוס אנג'לס." חייכתי ושילבתי את ידי גם כן.

"טוב, אז אנחנו צריכים לעשות משהו בנידון. הבאת בגד ים?"

"בטח. אנחנו מתכננים להגיע לחוף וניס מתישהו."

"יופי. אז במקום זאת תבוא לדירה שלי שבשדרת הוליווד, נשב בהוט טאב שעל הגג ונשתכשך ביחד בבריכה," הוא היה רציני רצח.

"אתה בטוח? אתה בקושי מכיר אותי."

"הכל בסדר," חייך כאיש זר שמנסה להרשים מישהו, עוד יותר זר. "הבנתי אותך ברגע שהתיישבת לשולחן. אני כלל לא מופתע שאתה כאן לבד בעיר ושנפגשנו בבוורלי סנטר. יהיה לנו כיף ביחד. אתה תראה".

לא הבנתי מאיפה הגבר המתוק הזה נפל עלי. מקסים אמיתי.

המלצר הניח על השולחן את תבשיל הקארי ואת הסטלה של גבריאל. הבטנו אחד בשני במתיקות, ובתשוקה גוברת.

מעצב השיער המסתורי לגם ארוכות מכוס הבירה, ניגב שפתיו וחייך אלי. "אתה בדיוק הטעם שלי. אמנם אנחנו זרים כרגע, אבל אתה נראה כמו החבר הכי טוב שיכלתי לבקש, כדי לפתוח את הלב, ולהעניק את כל הטוב שיש לי להציע."

בהיתי בו מופתע. "למה אתה מתכוון?"

"יש בי המון כאב," ענה בשיא הענווה והחסד, "וכשראיתי אותך כאן, הרגשתי שרק איתך אני יכול לחלוק את הסבל. מישהו, שנמצא מחוץ לחיי, אך שרק אתו אוכל לשתף הכול ולדבר." הוא לגם שוב מכוס הבירה.

"וואוו, גבריאל," אמרתי וזזתי באי נוחות על המושב, "מחמיא לי מאד מה שאתה אומר, ואני בהחלט שמח לשמוע זאת. גם אתה נראה לי בחור מקסים וחד פעמי, רק שאני לא מבין- מה קרה? הכל כשורה?"

גבריאל התבונן לתוך עיני. "בן זוג שלי ואני בדיוק נפרדנו."

"הו, לא! גבריאל, אני מצטער מאד לשמוע!" עניתי מתוך שותפות גורל כנה ואחזתי בידו. 

"קשה לי מאד ואני עדיין אוסף את השברים." הוא נשען לאחור והתבונן החוצה אל שמי הצהריים החיוורים. "למרות שאני חי בדירה עם שותפה, בגלל הפרידה, אני במצוקה נוראית ומרגיש בודד כמו חתול רחוב. כל דבר שאני עושה, בעבודה, בבילויים, בהליכה שגרתית ברחוב, בכל מקום, אני לא יכול לחוש דבר מלבד בדידות קשה וכאב לב נוראי."

המלצר התקרב לשולחן והניח באלגנטיות את סלט הקיסר וסלסלת הלחם, ואת הפיינט סטלה שלי.

"העולם הגיע אל קיצו. כל יום הוא הישרדות בשבילי, מוות, התגברות על פחד קיומי גדול מאד. חסרה לי ביותר הזוגיות אתו, אלחנדרו הנהדר... את כל המעבר שלי מסן פרנסיסקו לאל איי והתפתחותי ממעצב שיער למנהל רשת של חנויות ביוטי עשיתי אתו. הכול התנהל בחסד גדול, ברגש קסום, שמח; תפור ברקמה עדינה של חיים משותפים. ידעתי שאולי יהיו בעיות כי הוא מסניף קריסטל מת' ואני אינני משתמש, אבל עכשיו, באמת, הכול התפוצץ לי בפנים ונקרע לגזרים לכל עבר. הוא עזב אותי לאחר ריב מטופש, נעלם יום אחד ולא חזר, פשוט, זרק אותי לכלבים! אני מדמם גאווה! התהפך עלי כהומלס נרקומן מסן דייגו ובדרך הפך עלי את עולמי! חוץ מחרדות ומצוקה אני לא מרגיש בכלום ואינני מצליח להתאפס על שום דבר פרודוקטיבי בחיי. זה נמשך כך מאז היעלמותו, כבר כמה חודשים." הוא משך באפו והתבונן בי בשיא הכנות. בהיתי בו בשוק טוטאלי. למרות שהיה לי ברור שאני נכנס להרפתקה ללא הגדרה ברגע שהסכמתי שישב מולי, 'חיים שכאלה,' בגרסה אמריקאית, ובזווית של טלנובלה קליפורנית, היה הרבה מעבר למה שציפיתי. המשכתי עם הלך הרוח שלו. "כן," אמרתי, מתוך סולידריות אמיתית, "גם אצלי החוויה באל איי לא כל כך פשוטה."

"באמת?" גבריאל שאל בשקיקה ובלע מזלג עמוס בסלט קיסר מבריק מרוב רוטב.

"כן," עניתי, בשיא הרצינות. אספתי נודלס בצ'ופסטיק ותפסתי גוש טופו עם הרבה קארי. דחפתי הכול לפה. לעסתי כדקה. "חלמתי לנפוש הקיץ ביוון. יוון של הנצח. נגררתי לכאן בעקבות העיסוקים של הבויפרנד. חוץ מבדידות ואומללות בחושך, אני לא מגיע לשום דבר. לא מצליח להתארגן על שום דבר הגיוני. מאז שהגעתי אני בג'ט לג אינסופי מול הסמארט טי וי המחורבן, צופה שעות בסרטוני היפ הופ, שותה בירות לא ידועות ומעשן בשרשרת עד אור הבוקר."

"וואוו," אמר גבריאל תוך כדי ערבוב עצבני של הסלט. "שנינו בודדים בעיר האורות כמו שני כלבים בחושך! כל אחד בחייו, ועכשיו נפגשנו! הבדידות הפכה לאור גדול!" הוא התבונן בי במבט פעור, כמצפה לתגובה.

"לגמרי!" קראתי ושוב הנחתי את ידי על כף ידו. שילבנו אצבעות. "לא יכולנו לבקש דבר נפלא יותר מאשר למצוא אחד את השני בצהריים האלה," התבוננתי לתוך עיניו וחייכתי. בידי השניה המשכתי להעמיס נודלס וטופו בצ'ופסטיק. אכלתי בתאווה אמיתית.

"זה אני שמצאתי אותך אל תשכח," אמר גבריאל וחייך אלי במתיקות מופקרת. "עכשיו אתה *חייב* לבוא אלי לשדרת הוליווד, להשתעשע ביחד בבריכה ובמיטה".

"ברור!" אמרתי תוך כדי שאני בולע את האוכל. לגמתי מכוס הבירה והייתי מאושר על הטוויסט בעלילה. "אין שום דבר בעולם כרגע שיותר בא לי לעשות, מאשר להיפרד מבדידותי המעיקה בסערה רומנטית, להתנשק בהוט טאב על גג בשקיעה הוליוודית ולהיות איתך, ביחד, לנצח נצחים! מפה ישר אליך!".

"סגור!" אמר גבריאל ובלע את הסלט. "אם לא היית בזוגיות," הוסיף כשהרים את הכוס ללגימה, "היינו טסים ללאס וגאס להתחתן!" וסיים בשלוק ענק את הבירה.

"לגמרי, אהובי," אמרתי וניגבתי את שפתי מהקארי. היה לנו טעים מאד ונעים מאד. היה ברור, שמכאן העניינים רק יתחממו ויתרגשו. חייכתי אל גבריאל במתיקות חייתית ובגופי הרגשתי בניצנים של משיכה מינית חזקה, שעתידה להתפוצץ בעננים של אבקת סוכר צבעונית וקונפטי מלאס וגאס.

2019