אהובי

לא אמרת הרבה לפני שהלכת. את המעט שכן לחצתי ממך החוצה כמו סוף של משחת שיניים. קיוויתי למשהו שאוכל לקחת איתי הלאה, כל דבר שיוכל להקל ולו במעט את הגיהינום שנפתח בפניי דרך עינייך בדרכך החוצה. חשבתי על אנשים הרואים את כל חייהם חולפים אל מולם רגע לפני שהם נושמים את נשימתם האחרונה, ועל איך בדרך כזו או אחרת, אותו הדבר קורה גם למי שלבו התרסק לחלקים: שברים פזורים אך מסודרים להחריד, שרשרת ארוכה של זכרונות שלוחצים כמו חוסם עורקים, ואין איך לקחת אוויר.

״אתה תשנא אותי על מה שאני הולך להגיד,״ אמרת והסתכלת עליי בעיניים חסרות הבעה, יודע היטב שלא אשנא אותך לעולם לא משנה מה תגיד. ״אבל אני לא יודע מה זאת אהבה.״

הדלת נטרקה בשקט על צירה. אני עדיין שומע אותה מייללת בדרכה אל המשקוף.