קפה אצל חאלד
היה יום מסריח בעבודה.
כל מה שרציתי לעשות זה לצאת משם.
העובדה שאני בורג קטן בארגון גדול, שאני נמלה פועלת חסרת ייחוד לא ממש באה לי טוב.
העובדה שאין לי שום ברירה גם לא באה לי ממש טוב, אבל היא הייתה נכונה.
בתור מישהו בן כמעט חמישים שלא באמת החליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, לא יכולתי להיות בררן. המטרה שלי הייתה מאוד ברורה:
לסחוב עד קבלת הקביעות. אחרי זה שיקפצו לי. כשיש לך קביעות אתה יכול להסתובב עם חצאית ורודה וסיגר בפה במסדרון ולשיר בקולי קולות.
גם אז לא יפטרו אותך.
העניין הזה של קביעות היה רעיון חולני בפני עצמו, ואיפשר להרבה בטלנים להחזיק תקן בלי לעשות יותר מדי.
זה לא הטריד אותי בשוטף. המדינה, המערכת, המנטליות הארגונית ובכלל היו כל כך מעוותות מבחינתי שלנצל אותן לטובתי היה מאוד הגיוני. לפחות יהיה לילדים שלי חינוך אקדמאי חינם. גם זה משהו.
אז היה עוד יום מסריח ומלא שיממון. בחרתי לסיים אותו חצי שעה מוקדם יותר כדי לנסוע לחשמלאי רכב להחליף נורות בפנס השמאלי של האוטו.
גם התחלתי אותו חצי שעה מוקדם יותר, אז נרשמו לי שמונה שעות שנתתי למערכת. סימנתי V להיום .
בדרך התקשרה אלי הילדה ונשמעה כאילו היא הולכת למות. היא רק הייתה עם וירוס וחום, אבל ככה נראה לה העולם באותו רגע. ירשה את זה ממני.
איזו גאווה.
ילדה בתחזוקה גבוהה, מה שנקרא. ידעתי שמצפה לי ערב של הרבה תה ופינוק כדי שתבריא.
הבוילר לא עבד מהבוקר, ובעל הבית הפעלתן שלי היה בדרך עם הציוד כדי לתקן אותו.
עוד התעסקות שכבר התחלתי אתמול - ההתמודדות איתו. הבאנו את החלקים הרגישים בבית למצב סביר,
כדי שאולי לא ישים לב איזה בלגניסטים מזעזעים שוכרים ממנו את הבית.
בעיקרון הייתי מוותר על הביקור הזה, אבל כולם אהבו להתקלח במים חמים והאיש היה מהנדס חשמל והתעקש לתקן בעצמו. זה היה מין טקס של פעם בשנה. שאלתי אותו למה כל שנה יש טקס.
"חלקים תחליפיים. עם זה יש לי לעבוד." הוא ענה ומשך בכתפיו. זה נהיה העולם שלנו. הכל חלפים זולים.
הוא העדיף לעשות בעצמו כל שנה מאשר לשלם למישהו עם חלפים מקוריים פעם בחמש. זכותו.
וחוץ מכל זה גם הילד ביקש עוד אתמול שאתכונן איתו למבחן באנגלית ונעשה שיעורים בתנ"ך.
לאור המשימות הרבות ביטלתי את ההשתתפות שלי באימון. לא היה סיכוי שאגיע בזמן. זה היה מצער, אבל ידעתי שיש מצבים בחיים כמו במשחק ההוא. אתה חייב להזיז את המכונית האחת שעושה פקק כדי שהכל ישתחרר.
הגעתי לכפר יחסית בזריזות. השעה המוקדמת שיצאתי בה חסכה לי את רוב הפקקים המתסכלים שנוצרו בהמשך. כצפוי, אצל חאלד לא היה תור, והוא ניגש מיד לטפל בי. הוא גם זיהה שהתקע של הפנס שרוף וצריך להחליף גם אותו.
"בדיוק עשיתי קפה. שב ושתה בינתיים. אני מתקן את זה." הוא אמר והלך להביא מלחם.
ניגשתי לפינת הישיבה והצטרפתי לשני הזקנים עם העיתונים, שנראה שיש תמיד אחד או שניים מהם במקומות כאלו. אולי אחד מהם זה אב המשפחה שהעסק היה פעם שלו ועכשיו הוא יושב ומשגיח על העניינים בלי לעשות יותר מדי.
העובד של חאלד מזג לי קפה מהפינג'אן לספלון חרסינה קטן.
הודיתי לו וחיכיתי עד שאחד המבוגרים ילגום. נימוס בסיסי.
שתינו כולנו. לא התעוררה איזו שיחה. כולם היו בעניינים שלהם, אבל הרגשתי נינוח בפעם הראשונה היום.
סיימתי את הקפה בכמה לגימות וקמתי. הודיתי לו שוב. זה היה קפה מעולה.
"בתיאבון!" הוא ענה בחיוך. לא תיקנתי אותו.
חאלד סיים בינתיים. עמדתי לידו כשסגר את הפנס בחזרה למקום ופיטפטנו קצת.
אחר כך שילמתי ולחצתי לו יד בתודה. הוא חייך ובירך אותי לשלום.
יצאתי ונופפתי לשני הזקנים בפינת הקפה ונסעתי משם עם שני אורות דולקים ובוהקים. בדיוק ירד הערב.
ברדיו התנגן פתאום MONEY FOR NOTHING של הדייר סטרייטס.
המשימות שחיכו לי שוב לא הרגישו מתישות או מבאסות. בעל הבית יתקן את הבוילר ויהיו לנו מים חמים.
בטח אשתה איתו עוד קפה ונקשקש קצת על הא ועל דא.
אני אפנק את הילדה ואעזור לה להבריא. היא נשמעה כל כך מסכנונת. מגיע לה להתפנק קצת. היא עובדת ממש קשה כל הזמן. אני גם אספיק להתכונן עם הילד למבחן. אחתוך לו גם סלט לארוחת ערב.
ילד שאוהב סלט לא מזניחים.
לא נורא שהפסדתי אימון אייקידו.
יש עוד אחד בעוד יומיים. היום שלי שוב לא היה משמים וקצת מעיק, אלא מלא בפעילות וציפייה ועניין ועשייה ברוכה. מלא בקצב טוב אבל נינוח של תנועה.
הצלחתי להפוך את הקארמה של היום הזה. בזכות קפה אצל חאלד ואור ששוב נדלק בפנס, וגם אצלי.