התעוררות לתום - חלק ראשון

פרק א : זר לא יבין - רגע תמים לפני התופת

סיני, נאבק: הבדווי והים - מצרים - מסע אחר

הסיפור המסופר כאן, מסמן סיומה של תקופה. רגע תמים לפניי התופת: בחודשים אחרונים של שנת 1972 - בשלהי מלחמת יום כיפור, בעקבות הביקוש הרב לטיולים לסיני שכזכור הייתה בידי ישראל - הוליד משרד התיירות באופן חד פעמי, קורס עומק למוריי דרך בסיני. המשתתפים - אוהביי סיני מושבעים הגיעו מקיבוץ נואיבה, דהב שארם ומאילת. המפתחות לניהול התוכן הושמו בידיו הרגישות והאוהבות של ד"ר זאב משל האיש והאגדה שכתב את הספר האלמותי- "דרום סיני". גם היום והוא כבן 90 עיניו כעיניי ילד תמהות במבע קבוע של פליאה.


א.

אז עוד היו ארבעתם..

מנגרובים, מנגרובים, מנגרובים.. וויסקי ועוד ויסקי. לילה נטול כוכבים. זיקים אחרונים מפצפצים ממה שהייתה פעם מדורה. צללית המנגרובים משתקפת במים כיצורים מיתולוגים מייקומים מקבילים. השעות נוקפות. אדים בצבעי סגול כהה באופק מתקפלים ומתאחדים לקו רקיע ברור לקראת בהירות מסנוורת אולי מסנוורת מידי. שלא יגמר הלילה היא לוחשת. מסוחררת  כבר אחריי מי יודע כמה שוטים של וויסקי משובח. מרחוק שיעול.  מדי פעם השתנקות. שלושת חבריה החדשים שכובים פרוסי ידיים פרקדנים על חלוקים חדים לעיתים ממלמלים חלקי הברות, מנגרובים מנגרובים פרץ צחוק פתאומי וחוזר חלילה....שרידים לְסֶמִי טקס - ריקוד בסגנון שמאני או אולי סופי? שליווה את ארבעתם שעות ארוכות אל תוך הלילה. מסתובבים מסתובבים סביב המדורה, עד שכבתה. לא היא. היא לא רצתה לאבד את ההכרה. זה הלילה האחרון. רק עוד רגע. מבקשת מהשמש דום. המנגרובים נרעדים באיושה דקה מהופעתה של רוח דרומית. אדוות לילה שקטות נאספות אל תוך  תנועת גלים מגיעים עד אליה נוגעים לא נוגעים בכפות רגליה. מצטמררת. הים האדום מתעורר וכך גם הריי אדום שכבר עטויים בקטיפה בגווני כתום. כאב חד בחזה חובר לנשימת הנפש, לזרימה חמה מהלב. לא אשכח. לא אשכח . קרן שמש ראשונה זוהרת את עיניה ומוחה דמעה סוררת.  היא חורצת נשימה ומיד אחריה בנשיפה ארוכה קוראת בקול לעצמה, קומי...  זמן לאסוף את התרמיל וחלקי הלבוש המפוזרים בחוף. המשאית כבר כאן.

ב.

 המשאית הגדולה מיטלטלת בשביליי חול מפותלים בדרך חזרה.. ככל שהתקדמה הנסיעה בדרך לאילת כך גם הצטמצמו אירועי השבוע מתקפלים מתפוגגים כבחלום אל תוך מציאות קרבה. בהד הנדמה כמרוחק נשמעים פרצי צחוק מלווים בשיח קולני של חברי הקבוצה. בר מוצאת נקודת תצפית לבהות דרכה להתיר למחשבותיה דרור באין מפריע ומתיישבת בסוף המשאית. ממקום מושבה מביטה בחיוך בחבריה מכוסים מעבר לראשם בכפייה. זר לא יבין, כיצד הצליחו ליצר לעצמם , בועת מציאות מעין פְרִיז בתוך המון. הייתה בה התעוררות לתום, נגיעה ביישנית ביופי , שמחה שבמשחקיות, התרגשות שיש בהתאהבות, באדם בחיים במה? יחד עם זאת, כרגע כשהיא יושבת ומהרהרת, במושב מצד ימין בספסל האחרון במשאית, נדמה כאילו עברה לחדר אחר בתוכה. בו היא שוב נפרדת. האם מתקיימת בחברות שנוצרה חיים עצמאיים ללא ההֶקְשֵׁר של החיים שחלקו במסע? מה ייוותר לאחר שכל אחד יחזור לחיו -למעגלי חיים אחרים? סגרה את מחברת "יומן הדרכים" בשקט. ..מתבוננת בעיניים לחות בכוח שיש למחשבות הפרידה לקפל בתוכם הווה עבר עתיד וליצר גל רגשי כמעט בלתי נישלט. .. 

ג.

בר זו הכותבת היום על בר של אז. מוחה דמעה גם היא. מסתבר שהדמעות אותן דמעות, רק המעיין ממנו הן נובעות שונה בתכלית. אחד מאיכויותיו המופלאות של הדמיון, זוהי גמישותו ביחסיו עם זמן. ממריא במהירות עוקף את מהירות האור מחבר בין חללים שמתקיימים בזמן ובמקום שונים, מפיח חיים בזיכרונות שנחרתו כרגעים מיוחדים מחבר אותם להווה המידי מעלה רגשות עמוקים, ובכך נותן להם קיום חופשי ונצחי.

הרגע המכונן הראשון בו נפתחו הלבבות להיפגש מעבר למיסוך שמייצרות תדמיות התרחש במלון קטן באילת כאשר גיורא צחי ויעל, עצרו בגופם למשך שניראה כנצח את המשאית מלצאת לטיול בלעדי בר. באותו בוקר, טרם זריחה יצאה בר בחשאי מדירתה הקטנה באילת. אוספת את התרמיל שארזה מבעוד מועד. מנשקת את בנה והוא רק בן חודשים ספורים. שי עדין ישן. וכך גם אימה שהגיעה מירושלים הרחוקה להיות עם נכדה. בר מגיעה ראשונה למקום ההתכנסות טרם היציאה לטיול מסכם הקורס. מקווה שהמשאית תצא בזמן. מביטה כל הזמן לצדדים. הדאגות והחששות הגשימו את עצמם וכבהדהוד חוזר העירו את שי משנתו חורג מהרגליו. מעיר את אימה שלא יכלה לעמוד בסצנה שהקים וסיפרה לו היכן בר.

בר, משהבחינה בו , עדין מרחוק, חיפשה מקום שקט מבודד מקווה להרגיע את נטייתו להשתלח ולפרוק זעם אך ללא הצלחה. הסצנה שהקים משכה אליהם תשומת לב. וברור היה לה שגם אם יתרצה לבסוף, גאוותה והבושה לא יתירו לה לצאת לטיול. גיורא שהיה קצין גבוה בצבא מוכר באילת, ניסה להפעיל כריזמה. צחי איש האמצע ניסה לתווך, ויעל בחכמתה כי רבה, דיברה אל ליבו. וכך, שלשתם התגייסו. דיברו שייכנעו...ומה לא...עיכבו את המשאית. איימו שיבטלו את הטיול. עד ששי, הבעל, נכנע.

לפני שיתחרט למרות התנגדותה העזה של בר, שלושתם כאיש אחד אספו אותה אליהם מרימים ומושיבים אותה במשאית במהירות מכניסים את התרמיל נותנים מכה למשאית. מסמנים לנהג צא לדרך.

המשך יבוא...


נכתב על-ידי
EINBAR
יושבת בדרמסאללה הודו במרחב מיוחד למספרי סיפורים. בזכוכית מגדלת ובמראה לא סימטרית פוקחת עין לבחינה מחודשת של הכליות ובעיקר של הלב.
הדף נקרא 76 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי