2025

10 ביוני 2025, 6:30 בבוקר. השעון המעורר מצלצל ואני מרגיש מצוין. כדור וחצי של 'רפזנק' כל ערב ואני שוקע לשש שעות של שינה עמוקה ומרעננת. בדרך לעבודה במכונית, אני מעביר למצב אוטומטי ושותה בהנאה מרובה יש לציין כו גדולה של קפה וייטל. אני מת על הדברים האלה, לא רק שהם מחדדים את קולטני הדופאמין שלי ומסדרים את רמות אנזימי הMAO שלי, הם גם מעיפים את רמות הנרו-אדרנלין שלי לשמיים. היום אני ממש אוהב לנהוג – פעם ממש שנאתי את זה. עברתי תאונה לפני כמה שנים, משהו די רציני, חצי שנה הייתי קבור במיטה בבית חולים, רק לחשוב על זה עושה לי צמרמורת. מזל שקיבלתי את משככי הטראומה ההם. כאילו, אני עדיין זוכר זוכר את התאונה ואיך הרגשתי באותו הזמן, זה היה ממש מפחיד והיו לא עט לילות שהתעוררתי מזיע וצועק. אחרי המשככים? הצחקתם אותי, אבל זה פשוט לא מפריע לי יותר. אני כבר לא אותו בן-אדם של של פעם, וכמה שזה נשמע אולי מתנשא ומנותק, אני באמת מאמין ששליטה על התעבורה הביוכימית במוח זה עניין לא פחות חשוב מלנשום.

12 ביוני 2025, 11:45 בבוקר. שלושה פרויקטים, שבע משימות, 9 מועדי הגשה, ניירת מפה ועד להודעה חדשה ואני שולט במצב בלי יותר מדי בעיות. מאז שהתחלתי לקחת משפרי תפיסה שום דבר לא בורח לי מהזיכרון והמוח שלי הרבה יותר צלול. יש רגעים שאני ממש מצליח להרגיש איך המוח שלי עובד מהר יותר מפעם. פשוט מטורף.. כמובן שהבוס שלי לא מעריך את הדברים האלה אף פעם, אבל אני בסדר אם זה. פעם דברים כאלה היו יכולים להרו לי את כל היום, מילה אחת לא בקום והביטחון העצמי שלי היה נופל לקרשים. כל זה מאחורי עכשיו הודות לתרופות כימו-פסיכוטיות מותאמות באופן אישי... תענוג, ולחשוב שהייתה תקופה שהדברים האלה היו לא חוקיים. איזו הזיה, מה לעזאזל אנשים עשו? שלווה בודהיסטית אופפת אותי, אני מרחף למרות שהתחת שלי לא עזב אף פעם את את הכסא ותוך כדי אני מסיים לכתוב עוד דו"ח מכירות. הכל טוב. 

לפעמים, כשמשהו באמת מצליח להרגיז אותי, אבל ממש, אני חושב על סיגריה – החברה הישנה שלי מפעם. מזל שעשיתי חיסון נגד ניקוטין, כך שלרוב אני מהר מאוד מוותר על הרעיון ומוצא את עצמי עם תשוקה בלתי מוסברת לאכול תפוח.

17 ביוני 17:30 אחר הצהרים. אני בדרך הביתה ומאזין ברדיו לדברי חבר הכנסת הר-זהב. הצעת חוק שתחשוף לציבור על שימוש בתרופות כימו-פסיכוטיות אצל נבחרי ציבור זה רעיון טוב. תוצאות הבחירות ישתנו ללא היכר כשנדע מי באמת לקח אמפתוגנים וחומרים מדכאי תאווה.

מיכל עובדת היום משמרת לילה ואני צריך להיות עם הילדים. אני אוהב אותם אבל הם יכולים להוציא אותי מדעתי לפעמים. שני קלפיות של חוסמי גלי-בטא עוזרים, אני עדיין צריך כמה שאיפות 'נירווטרום' בשביל ממש להירגע.

כל יום אנחנו מתפללים לפני השינה. אף פעם לא הייתי אדם מאמין. גלולת סינטוז'אן אחת אחרי האוכל ואני מרגיש, לא יודע, נוכחות וזה מנחם.

19 ביוני 2025, 19:30 בערב. אריק כהן הוא ילד מהכיתה של בן, ילד חמוד כזה, קצת היפראקטיבי, אפילו היה אצלנו כמה פעמים בארוחות ערב, ילד חמוד אבל שובב ברמות שיכולות לשגע פילים... יום אחד המורה בכיתה הודיעה לכל הילדים שאריק חולה ולא יגיע יותר לבית הספר עד סוף השנה, היא אפילו הציעה שהם כולם יכינו לו ביחד כרטיסי החלמה מהירה.

כאילו שזה יעזור, כולם יודעים שלמר וגברת כהן נמאס מההרס שהילד המופרע שלהם מייצר, אז הם שלחו אותו לטיפול כימו-פסיכוטי במכון פרטי. הדברים האלה, אתם מבינים, יכולים לפעמים להסתבך, בייחוד אצל ילדים. אריק יהיה בסדר ואולי עוד שנה-שנתיים אפילו יחזור לתפקוד מלא. שמעתי שההורים שלו מתכננים להשתמש בפיצויים לעבור לאירופה, אולי בסופו של דבר הדברים האלה באמת מסתדרים לטובה.

23 ביוני 20:00 בערב. מיכל ואני במסעדה והדברים לא יכולים להיות טובים יותר. קשה להאמין שעד לא מזמן חשבנו על להתגרש. כל הייעוץ נישואין הזה, איזה בזבוז של זמן. כל מה שהיינו צריכים זאת זריקה של אוטיקג'ין מדולל ואנחנו כמו זוג יונים. אנחנו בבקבוק השלישי של "קונטקט" – רמות הסרוטונין גבוהות, רמות הסטרואידים של קליפת המוח נמוכות, הכל מצוין.

כמובן שאפשר להגיע לאינטימיות כזאת גם בלי כל החומרים האלה, אבל זה הרבה יותר קל איתם.
מיכל רצתה ללכת ללכת לרקוד - אני ממש לא מסתדר עם זה אבל אמרתי כן . מזל שהבאתי 'סטפניקס' איתי, לפחות זה יגרום לזן לעבור הר יותר ולה לחושב שאני באמת תלהב.

לפני שאנהג הביתה אני אקח כדור אחד של 'אנטיסטפ' אחד והופ! אני פיקח לגמרי.

24 ביוני 23:12 בלילה. היום היה יום די רגיל, לקחתי את בן שיקבל את הזריקה נגד האלרגיה שכולם מקבלים בגיל 12, אפילו שיש כאלה שאומרים שזה פוגע בגדילה. בשביל לסתור את זה צריך לקחת 'פיזיפיט', בן מתחיל להתבכיין קצת אבל אחרי שהבטחתי לקנות לו את הטבלט הזה שהוא שם עליו עין לפני כמה שבועות. כמובן שבסוף הוא נשבר והסכים לקבל את הזריקה השנייה.

מחוץ למרפאה ראינו מטיף דתי, כזה כמו של פעם, עם זקן ופאות שצעק על זה שאנחנו צריכים לחיות לפי התורה ולא לפי מה שה"סמים" מכתיבים לנו. פרימיטיב וטיפש, חשבתי לעצמי, חשבתי עליו גם אחר כך קצת, לפני השינה. מה שאני הכי לא מבין בהם זה איך הם יכולים לחיות כשמישהו מכתיב להם את החוקים מתוך ספר ארור. איך לחיות ולהתנהג, ממש בלי רצון חופשי. כדור וחצי של 'רפזנק' ואני מפסיק לחשוב על זה והולך לישון כמו שצריך.