ג'ונגל
שתי עקיצות ענקיות על היד, הן הדבר האחרון שקיוויתי לראות כשקמתי באותו הבוקר. התרוממתי מהמיטה לכדי ישיבה וראיתי שהשאר עוד ישנים. התבוננתי שוב בעקיצות, דאמט, זה בדיוק מה שהיה חסר לי אחרי היום הנורא שעברתי אתמול. כל האזהרות ששמעתי לפני על יתושי המלריה שמסתובבים בג'ונגלים של לאוס, בדיוק כמו זה שהייתי בו כרגע, לא גרמו לי לקנות את כדורי המניעה מישראלים שחזרו לארץ כי לא קרה להם כלום אז הם ניסו להיפטר מהם. למה שזה יקרה גם לי? חשבתי. והנה זה קרה. פאק. יצאתי מהכילה הענקית "נגד יתושים" שכיסתה אותנו וממבנה העץ שבו ישנו. לא היה כמעט אף צבע בנוף שנגלה לעיני פרט לירוק, עצים הקיפו מכל עבר את צלע ההר שבה עמדתי והמשיכו עד להרים שנראו באופק. העברתי את אצבעותיי קלות על העקיצות שגירדו בטירוף. מחשבותיי נעו בין היופי החד פעמי שהקיף אותי ביממה האחרונה לבין הדרך שעברתי כדי להיות בה. מה אני עושה עכשיו? ידעתי שאין לי הרבה ברירות. עוד אתמול שאלתי את המדריך אם אפשר לעזוב את הטרק הזה והוא אמר שרק במסוק וגם אין מצב שתהיה לי קליטה בטלפון.
רק יומיים לפני עוד הייתי עם מעיין בסין. היא כל כך רצתה שנמשיך לטייל ביחד ואני פשוט רציתי קצת לחוות את העולם לבד. "זה לא קשור אלייך" אמרתי לה בשיחה כשבועיים לפני שנפרדו דרכנו. "אם זה לא איתך אני חוזרת לארץ". בילינו את הלילה האחרון בפאב של ההוסטל בו שהינו. נזכרנו בכל הרגעים היפים שהיו לנו בחודש האחרון ועשינו סיכום, כמו בכל טיול. רק שהפעם הסיכום היה מלווה בבכי ועצב. באותו הלילה עליתי על אוטובוס לגבול והיא עלתה על טיסה בחזרה לישראל. כשהגעתי ללואנג נאם תה, לקחתי חדר בהוסטל הראשון שנראה לי נורמלי ויצאתי לחקור את העיר. לאחר כחצי שעה, באחת החנויות, פגשתי את רוני, ששירתה איתי בצבא. "היי בואנה תזכיר לי מאיפה אני מכירה אותך?" היא שאלה בחצי צחוק, לא הבנתי אם היא צוחקת או בכמת לא זוכרת. "מהבה"ד, מודיעין זוכרת? גם נראה לי השתתפנו יחד בטקס החלפת מפקד חיל הים" היא צחקקה" וואי נכון! רגע אל תגיד לי, תן לי שניה זה חוזר אלי... " היא הפנתה את מבטה למטה ולאחר כמה שניות פנתה אלי שוב "מנדס! יא אללה מה איתך? מה אתה עושה פה?" העלינו עוד כמה זכרונות ושמות של אנשים ופתאום היא שינתה נושא,"שמע אנחנו יוצאים מחר לטיול פה באיזור כמה חברים, משהו קליל כזה של יומיים. רוצה להצטרף?"
קליל, היא אמרה, חשבתי לעצמי בזמן שארזתי יחד עם הבגדים את הדרכון, כסף ושתי מצלמות. מהארץ הגעתי רק עם סנדלי שורש ובסין קניתי נעלי ספורט שבאותו הרגע נראו כמו החלטה טובה, כי הדבר היחיד שצריך להיזהר ממנו בג'ונגל, ככה אמרה החברה שסגרנו איתה את הטיול, זה עלוקות שעולות על הרגל ומוצצות לך את הדם אז עדיף לבוא עם נעליים סגורות. נסענו כחצי שעה צפונה והגענו למקום בין ההרים בו היו שני בתים ואיזה קיוסק עם שלטים של קוקה קולה. המדריך הצביע על הצד השני של הכביש ונכנסו אל תוך היער. אחרי כשעה אל תוך הטיול הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהטיול לא הולך להיות כזה קליל. הגענו לשפת נהר רחב ונעצרנו. המדריך הסתובב והסביר באנגלית הקלוקלת שלו שבדרך כלל יש כאן גשר, אבל כנראה שהוא התפרק מהגשמים ועוד לא הספיקו להחזיר אותו למקום. "נצטרך לעבור את הנהר בהליכה", אמר. וכך עברנו את הנהר, כאשר כל פעם מישהו מתקדם קצת יותר ואנחנו מעבירים בינינו את התיקים מעל לפני המים בשרשרת. זמן קצר אחרי ששרדנו את חציית הנהר ללא אבידות של ציוד רטוב, התחיל לרדת גשם, שלא הפסיק לרדת עד הערב. היער שבתוכו הלכנו הפך בתוך מספר רגעים למלכודת בוץ חלק ומאותו הרגע עד סוף הטיול כל צעד שלישי שלי נגמר בהחלקה. גם כן סינים והייצור הגרוע שלהם. כך במשך יום וחצי שלמים הלכתי בהחלקה על בוץ ללא יכולת לחזור אחורה. המזל שלי היה שבכל כמה דקות עצרנו כדי להוריד נעליים, להוציא עלוקות מכפות הרגליים ולנקות קצת את הדם שהן עוד לא הספיקו לשתות. צעד, עוד צעד, החלקה. צעד, עוד צעד, החלקה. בדרך עברנו עוד שני נהרות שגם הגשרים שלהם נעלמו באופן מפתיע.
נכנסתי בחזרה למבנה שבו ישנו ואנשים התחילו להתעורר, המקומיים שאירחו אותנו הציגו לנו קצת מחיי היום יום שלהם עם משחק חץ וקשת מאולתר מעצים וחבלים וארוחת בוקר עם אורז ונתחים מתרנגול שהם שחטו לנו במקום. כשהראיתי למדריך את העקיצות הוא נפנף בידו ואמר "דונט וורי אבאוט איט. איטס נוט'ינג". ואם לסמוך על כושר השיפוט שלו לאור אירועי הטיול עד כה, חששתי כי זה הרבה יותר מנוט'ינג. היום השני לטיול נראה בדיוק אותו הדבר. צעד, עוד צעד, החלקה. עלוקות. גשם. בין לבין ניסיתי לתכנן איך אני חוזר ישר למרפאה כדי לברר מה לעשות עם העקיצות. לארוחת צהריים אכלנו בידיים אורז דביק שהיה עטוף בעלים של עץ בננה, שגם היו הצלחות שלנו. ניסינו לחפש חלקת יער מכוסה דיה כדי שלא ירד עלינו גשם, משלא מצאנו כזה פשוט התיישבנו על הרצפה ואכלנו ככה, כשהגשם הבוצי שחודר דרך העצים מתבל לנו את האוכל.
ואז זה הגיע. בנהר הרביעי שעברנו התיק שלי פגש את המים. על שפת הנהר חיכתה לנו עליה שכולה הייתה בוץ ובעוד כולם כבר עלו אותה עם נעלי ההרים שלהם, אני ניסיתי לטפס ללא הצלחה מספר פעמים, ובעוד הנעליים שלי משפשפות את הבוץ, עולות ומחליקות בחזרה למטה, התחלתי לחשוב על מעיין. מה חשבתי לעצמי שהמשכתי לטייל בלעדיה? איזה מין חבר אומר דברים כמו שאמרתי לה. פתאום הבנתי למה היא הייתה כל כך פגועה בשיחות האחרונות שלנו. התיישבתי על הבוץ כשרגליי בתוך המים והתחלתי לבכות. לבכות את הטיול הזה, את ההליכה המתסכלת על הבוץ, את הפגיעה במעיין, את הבדידות באמצע שום מקום. אחרי כמה שניות הקבוצה שמה לב שאני מאחוריהם ושניים באו לעזור לי לעלות.
למחרת בבוקר כבר הייתי על אוטובוס בדרך לעיר אחרת. מהנסיעה התקשרתי למעיין. איך ששמעתי את קולה עונה "הלו?" עלה בי מחנק עצום, ניסיתי לשדר קור רוח אבל ה"מעיין?" הראשון שאמרתי הסגיר את כל מה שהלך בפנים. "אני כל כך מצטער שנתתי לך לחזור לארץ. אני מבטיח שמעכשיו כל פעם שנטייל זה יהיה אך ורק איתך". ועכשיו, מה אני עושה עם העקיצות האלה?