bread maker

הם קוראים לי bread maker. זה תמיד משעשע אותי וקצת מוזר לי שככה הלקוחות מכנים אותי. אבל אחרי שהבנתי שזה טוב לעסקים החלפתי את השלט בכניסה לחנות מ"מאפיה" ל"bread maker" כמו שהם אוהבים לקרוא לי, ובאמת מאז נכנסים הרבה יותר לקוחות. אם יש מה אני אוהב לעשות זה לאפות לחם. לא כזה שקונים בסופר שעושה מכונה. אלא כזה אמיתי משמרים. פעם שאול, החבר שלי הרופא ,ביקר אותי בחדר מאחורה ואמר שהמאפיה שלי מזכירה לו קצת חדר לידה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, אבל כן, אתה לוקח קמח, מים, שמרים לש אותם בידיים ואז אחרי שאתה מניח אותם על המגש קורה הקסם. הבצק מתחיל לתפוח, לקבל צורה משל עצמו. כל כדור נראה טיפה שונה, מרגיש שונה, והם לאט לאט תופחים ומתחממים. לפעמים אני מניח את הידיים על כדור בצק חם עוצם את העיניים ומדמיין אותו נושם ואז אני נושם איתו, מדמיין כאילו הנשימה שלו והנשימה שלי אחת הן, כדור קטן שצומח לו בקצב שלו מוכן לצאת לעולם יחיד ומיוחד.

לא תמיד הרגשתי ככה והאמת היא ששנים רבות עשיתי דברים אחרים, לא קשורים ללחמים, כולל התחלת קריירה מבטיחה ב"מחלקת שמאות נדל"ן ואקטואריה" בבנק הפועלים. אבל אז אחרי בערך שנתיים שם, בדיוק רגע לפני שהמינוי שלי כמנהל מחלקה אושר על ידי סגן המנכ"ל, התחילו כאבי הבטן והעייפות הלא מוסברת. מעבר מרופא לרופא, בדיקות צליאק (מצחיק אותי לחשוב על זה היום כשאני אופה לחמים) , אבחנות של מעי רגיז ואפילו מחלת היאפים. ובעיקר תחושת עייפות שלא ידעתי להסביר לא לעצמי ולא לאישתי. הרבה ימים העברתי בבית, טלוויזיה , ספרים, הליכות בפארק. לא שיכולתי להתרחק יותר מדיי , כדי שמישהו מהבנק לא יראה אותי בטעות וילשין, עד שגם זה נמאס וחוץ מזה כאב הבטן המשיך כאילו כלום. יום אחד כשהרגשתי שאין לי יותר מה לעשות עם ימי המחלה האינסופיים האלו שבנק הפועלים נתן לי החלטתי באיזה רגע של שעמום להכין לי לחם לארוחת הבוקר. אולי זה יהרוג קצת זמן, אין לי מושג למה דווקא לחם אבל זה מה שיצא.

אני זוכר שלשתי אז את הבצק בידיים, מוסיף מים, שמרים, ממשיך ללוש עוד ועוד באיזה ריטואל. מרגיש את הקמח הופך לדביק ואז לעיסה ואז למשהו שעד היום אני לא יודע לתת לו שם חוץ מהמילה "אהבה". לא אשכח את הרגע ההוא לעולם. זו היית הפעם הראשונה מאז שהכרתי את מיכל אשתי שהרגשתי אהבה כזו בתוכי. המשכתי ללוש ובזמן שלשתי כל גופי נשטף בגלי חום , והאמת היא שאז לא הבנתי מה עובר עליי באותו הרגע, זה היה מפחיד ממש, ומרגש. ובלי להבין התחלתי לבכות, בהתחלה בכיתי קצת אבל ככל שבכיתי לא רק שלא נרגעתי אלא הבכי הלך והתגבר עד שמצאתי את עצמי שוכב על הרצפה , מקופל אל תוך עצמי כמו תינק ומתייפח. 

מיכל נכנסה אל תוך החדר בבהלה. "מה קרה ?" היא שאלה אותי "אתה בסדר?". ראיתי שהיא ממש מבוהלת אבל לא ידעתי מה לענות לה כי לא הבנתי בעצמי. בכיתי והרגשתי כאב כל כך חזק בתוכי ובכיתי עוד ועוד עד שלא היה לי כח יותר, מיכל ליטפה את ראשי ולחשה לי עד שנרדמתי על הרצפה. כשהתעוררתי , מצאתי את עצמי מכוסה בשמיכה שמיכל הביאה, עדיין על הרצפה בסלון , פקחתי את עיניי וחזרתי למטבח. השעה הייתה שתיים בלילה ומשהו הרגיש לי שונה אבל לא ידעתי להגיד מה. מולי ניצב על השיש במטבח עטוף במגבת כדור בצק תפוח וחם. בשקט בשקט פתחתי את התנור, חיממתי למאתיים וארבעים מעלות והכנסתי אותו ואפיתי את הלחם הראשון שלי. כשהלחם יצא מהתנור הבנתי מה השתנה , אחרי יותר מחמש שנים בפעם הראשונה הפסקתי להרגיש כאב בטן.

ההמשך היה די ברור, נשארו לי משהו כמו ארבע חודשי מחלה מבנק הפועלים שאותם ניצלתי ברוב הזמן שהיה לי לאפות לחמים. כל לילה לשתי לי בצק מתענג על הריח החמצמץ, על המגע, על הריחות של לחם שנישאו בחלל הבית עד שיום אחד, אחרי שהגשתי למיכל פרוסת לחם חמה לפני שיצאה לעבודה. היא הביטה בי במבט מוזר ואמרה, "אתה לא יכול לחזור".

" מה ?"

"אתה לא יכול לחזור לבנק הפועלים, תראה אותך! אתה כולך זורח, כאבי הבטן נעלמו, ואתה גם עושה לחם ממש, אבל ממש ממש טוב"

"אל תדברי שטויות" אמרתי לה , אני עם תואר שני במדעי המדינה ותואר שני באקטואריה ותיכף נגמרים לי ימי המחלה, ובכלל מה הקשר בין הלחם שאני עושה לבין מי שאני"

"מי אתה ?" היא שאלה

"נו מה את מדברת שטויות ?" החזרתי לה

"מי אתה ?"

"אני לא בטוח למה את מתכוונת"

"מי אתה ?"

"אני…אני…", גמגמתי

 אתה בטוח לא מי שהכרתי בשנים האחרונות, תראה אותך, איך אתה עכשיו"

"אבל...את לא מבינה על מה את מדברת, את והפנטזיות הרומנטיות שלך על החיים…את כל כך מנותקת שזה פשוט מרתיח"

"ואתה ?" היא שאלה "איזה פנטזיות יש לך על החיים ?"

שתקתי

"תחשוב על זה" היא אמרה לי ויצאה. ובאיזשהו מקום ידעתי שהיא צודקת אבל גם פחדתי ולא עשיתי כלום עד שנגמרו להם ימי מחלה ושבוע אחרי שחזרתי למחלקת "שמאות נדלן ואקטואריה" ב"בנק הפועלים", מצאתי את עצמי שוכב שוב בבית מתפתל מכאבים. עכשיו זה היה ברור גם לי, לא הייתה לי ברירה בעצם. וככה יום אחד שברתי את קרן ההשתלמות שהצטברה, הלוויתי כסף מההורים ופתחתי לי מאפיה צנועה במרכז המסחרי הישן במרכז טאגור ברמת אביב. בהתחלה קראתי לה פשוט "מאפיה" ואחר כך כשהבנתי איפה אני נמצא החלפתי את השלט ל " bread maker"

לא עבר הרבה זמן והלקוחות התחילו להגיע. אני רואה אותם רצים לעבודה כל בוקר ונזכר בי אז. עצוב לי בשבילם. כל בוקר אני לש את הלחם בחדר הקטן מאחורה ומרגיש שכמה אהבה שיש בכדורי הבצק האלו היא לא תספיק לכל האנשים האלו שרצים לעשות משהו שהם שונאים. הכי עצוב לי על אלו שמסתכלים עליי ואומרים לי "יום אחד גם אני אפתח בית קפה קטן או מאפיה כשאצא לפנסיה" אנשים צעירים בני שלושים ומשהו עם מבט כבוי בעיניים של אנשים מבוגרים ועייפים.

פעם אחת הגיע אלי מישהו כזה שדיבר על זה שיפתח יום אחד מאפיה. "תגיד" הוא אמר לי . "אולי אתה רוצה שאכנס איתך שותף? אני אוכל להכניס מלא כסף ונפתח רשת…תחשוב על זה…bread maker לא רק בטאגור, אלא גם בעזריאלי, בקניון איילון, בשרונה, בנמל וזה רק באזור תל אביב! תוך שנה אנחנו יכולים להפוך את זה לרשת של 20 סניפים. אחרי שזה מצליח נהפוך את זה למודל בזכיינות, מאתיים סניפים, כמו של "גולדה" ואחרי זה גג תוך חמש שנים עם כל הכסף שעשית את יכול לפרוש לתמיד, להפסיק עם זה, מה רע?" אמר והביט בי בציפייה ובחיוך דרוך מחכה למה שאומר. שתקתי, הלב שלי דפק חזק. האמת שלא ידעתי מה לאמר לו כי לא רציתי לאכזב אותו כשהוא כל כך מתלהב, אז פשוט שתקתי וחייכתי אליו בחזרה בלי להגיד דבר. הוא המשיך להביט בי אבל לאט לאט החיוך שלו החל להחלש עד שנשאר ללא חיוך עם מבט עמום בעיניים. "טוב , אני רואה שאתה לא הטיפוס..אז תתן לי הפוך גדול ומהלחם שיפון הזה שלך" . שילם והלך.

הם כל הזמן מחפשים דברים חדשים האנשים מטאגור, עוד ועוד. יותר גדול, יותר חזק, אחר שונה, חדש. אחרת הם משתעממים. בגלל זה הם כנראה אף פעם לא יפתחו מאפיה או קפה קטן. הבנתי את זה במקרה, אחרי שסטוק של אגוזים נשלח אליי מהספק בטעות, ומכיוון שלא היה לי מה לעשות איתו אז החלטתי לשלב, לזרוק לתוך הבצק ובבוקר יצא מזה לחם אגוזים. פתאום המאפיה התמלאה עוד יותר ולקוחות שלא ראיתי הרבה זמן חזרו. אז פעם בחודש כדי לשמח אותם, את האנשים מטאגור, אני מכניס משהו שונה לבצק ויוצא לחם חדש. דברים חדשים עושים להם אור בעיניים לאיזה שבוע שבועיים אבל אז הם שוב נהיים אדישים, מחפשים את האטרקציה הבאה והיא אף פעם לא נמצאת להם היכן שהם נמצאים אלא תמיד במקום אחר.

אני רואה אותם רצים לעבודה. תואר ראשון, תואר שני, דוקטורטים, לבושים היטב , הולכים בקפיצות, דרוכים מוכנים לצאת ולטרוף את העולם, לרוץ מהר בדרך לאנשהו עד שיתעייפו. אני יודע שאני לא אוכל לשנות את נקודת המבט שלהם, את איך שהם חיים. מה שאני כן יודע זה שאני יכול לתת להם את הלחם הכי טוב בעולם ואולי זה לפחות ירגיע אותם קצת בנתיים. ולכן כשאני לש שם בחדר מאחורה תמיד אשיר שירי אהבה לבצקים שלי. אולי, משהו מהמילים האלו יעבור אליהם בזמן שהם ינגסו בו. אבל לאלו שסובלים מאוד, אלו עם המבט הכבוי ממש אני מאחל ,אבל ממקום טוב, כאב בטן חזק כזה, מכווץ קרביים . כזה שיהיה כל כך חזק עד שיגרום להם אולי יום אחד לעצור, לשכב על הרצפה ולהתייפח. ואם זה יקרה, אולי אז סוף סוף אם יהיה להם מזל יוכלו להתחיל הכל מחדש.