ביקור חוזר

א

קול צעדיו הדהד מהוסס ברחבי החצר.

היה זה יום ירושלמי סגרירי כשאזר אומץ ונכנס אליה. הוא פסע בתוכה בהיסוס ולאחר מכן בצעדים בוטחים יותר. אותם צעדים של ילדותו, כך סיפרו לו זרמי העונג של טפיפות רגליו על פני הקרקע המחוספסת. לאט לאט הניע את ראשו לצדדים בציפייה, נזהר שלא להחמיץ את המענה שיחזיר אותו לשם כמו במכונת זמן ויעניק תשובה לייסורי הגעגועים אל הקסם של ילדותו.

היה זה יום גשם סגריר ירושלמי שזרזיפי גשם אפורים עיטרו אותו.

שנים כה רבות רצה לבקר כאן, אבל משהו בתוכו מנע זאת ממנו, למרות שהמקום היה סמוך כל כך למקום עבודתו.

שנים כה רבות.

למען האמת לא ידע למה ציפה.

גבר בשנות החמישים לחייו. קרדיולוג מצליח. שערו האפיר כבר מזמן אך גופו ופניו עדיין העניקו לו מראה מצודד.

עוד לפני כן, ניצב על סף החצר רגעים ארוכים. עיניו מצפות לראות את מה שייחל לו כבר שנים כה רבות… ביתו משכבר הימים.

הוא חיפש את ילדותו…

אבל ילדותו סירבה להתגלות לפניו.

ענן של בהלה התפשט בתוכו, ממש כפי שקורה לו לעתים בעבודתו כשהוא מנסה לזהות ללא הצלחה את פעימות לבו של חולה.

חלפו רגעים ארוכים.

רק כשחש במבטם הסקרני והחשדני, ואולי גם העצבני משהו, של מספר שכנים, רק אז נכנס.

זה ביתו משכבר הימים…

ביתו היחידי.

הרעפים של גג הבניין שמסביב לחצר ביתו העידו על כך. הם הכירו אותו, מקדמים את פניו בחיספוסם האדום, במי גשם שזלפו מהם על פניו. כמו במחוות חובה של מכר ותיק ונשכח המעניק לך מנוד ראש ותו לא, בראותו אותך לאחר שנות דור.

אותם רעפים אדומות בדיוק.

"זוכרים אותך", שחו אליו בשקט ואז, לפתע, לרגע קט, חייכו במתינות, רעננות וחמות כפי שהיו בילדותו, מלאות בהבטחה לאושר, ואמרו: "אנחנו מכירים אותך כבר מזמן, אבל למה השתהית כל כך?"

הוא התעורר מההזיה.

בעומדו זקוף, בחן את החצר. על מבטו התוהה נוספה עתה תדהמה. עיניו האפורות חיפשו בדריכות את המרחבים העצומים של החצר ואת גבולותיה המרוחקים, כה מרוחקים, עד שבילדותו נדמו לו כמו מעבר להרי חושך, ולא גילו דבר מעבר לחצר קטנה, מוקפת בגדר נמוכה ומתפוררת.

החצר… כמה ציפורים עלובות ומרוטות נוצות דידו בה. היא היתה כה קטנה.

הושיט יד וכמעט נגע בגדר שנראתה לו פעם כה רחוקה.

הוא נרתע.

הנדנדה הצבעונית שקראה לו בכל פעם שירד לחצר בילדותו היתה עדיין כאן, קטנת ממדים ממה שזכר, קטנה בהרבה, כמעט כמו מיניאטורה. לא היה מי שינדנד אותה עכשיו, מלבד הרוח הירושלמית הקרה. ציריה חרקו והיא נעה בקושי, זנוחה ומבוישת.

מבטו תר בחיפוש אחרי החומה הגדולה, שרק הנועזים שבחברי ילדותו הסתכנו בטיפוס עליה.

וכשראה אותה, נפנף בראשו לשלילה.

לפתע הבחין באישה זקנה. היא הציצה בו בתימהון גדול מצידה השני של הגדר, סביב צווארה צעיף דהוי משנים, מי יודע? אולי עוד משנות ילדותו הרחוקות. מבטה לא בישר טובות. היא הצמידה אצבע אל רקתה וסובבה אותה.

"מֵשִיגֵנֵע" אמרה, "משוגע". מה אתה רוצה?

ואז הושיטה אליו יד ארוכה ושואלת.

הוא לא השיב, רק המשיך והביט.

האם כאן טווה את חלומות הילדות שלו?

הגשם, שהיה עד כה זרזיף קל ואפור התגבר עתה והפך למטר של ממש. בלית ברירה שירך את דרכו באיטיות אל מחסה בחצר, שאותו זכר מילדותו.

הזקנה נפנפנה בצעיפה בתנועה זועפת, והסתלקה מהמקום.

אבל בכל זאת, חשב לעצמו, היה זה יותר מלא כלום. החצר הזעירה והדברים שהיו בה, זקנים מרוב יושן, שחוקים מרוב שימוש אינסופי, מדהרתו הבלתי פוסקת של הזמן, העירו בו דברים מתוקים וחלומיים.

הוא הביט למעלה, אל הבניין שהקיף את החצר, אל הדירה הקטנטונת אך הדחוסה באירועי עבר אין ספור – חברים שחיוכם הדמיוני עוד נותר במחשבתו, זמן הקריאה המענג והסוחף שליווה את ילדותו, השיחות שניהל עם אחיו וחבריו על מה שקרא. הוא זכר את הרדיו הישן והגדול, זכר את עצמו יושב מרותק מהקולות ומהמוזיקה שבו… כן, בעיקר מהקולות שדיברו אליו מן המכשיר הגדול, מתסכיתי הרדיו שליוו את ילדותו.

חדר המדרגות של דירת ילדותו המה עתה משתיקתם של השכנים שהיו ואינם, שצף וקצף מהפרצופים שנעלמו, מהיעדר קולם של הצוחקים והבוכים שעברו בו, שמקומם וגורלם אינם ידועים עוד, מקומות וגורלות שנשכחו.

הוא החליט לעלות במדרגות המובילות לדירת ילדותו, אך בהגיעו למדרגה האחרונה לא המשיך עוד.

לא היה בו די אומץ לכך.

כשראה את זוקן המדרגות ואת המרצפות השחוקות של קומת ילדותו חש לפתע כבד כעופרת. דמעות עלו בעיניו.

הוא עצר.

דרך חלון חדר המדרגות שרקה הרוח נוגות.

הגשם התחזק.

ציפור אפורה ומרוטת נוצות שעמדה על המדרגה התחתונה, הביטה בו.

הוא עזב את המקום בראש מורכן.

ב

הוא חזר…

עתה, בכל פעם שהיה לו פנאי, שוטט לו אל בית ילדותו. כשיצא אל יעדו, נהג בתחילה להסתובב סחור סחור סביב הבית, מכוון את דרכו אל יעדים אחרים ורק לאחר זמן מה צועד אל היעד שאליו כיוון מלכתחילה. כשהגיע אל סביבות המקום, נהג להתרחק ולהתקרב אליו חליפות ואז לפתע, כאילו שלא במתכוון, להופיע בפתח החצר ולהיכנס אליה ואל בית ילדותו בחרדת קודש.

וכמעט ללא שהבחין בכך הפך אצלו הדבר למנהג.

הוא חיזר אחרי ילדותו כמו אחרי אהובה ישנה נושנה שנפרד ממנה מזמן ועתה הוא מנסה בהיסוס לחדש את קשרי האהבה עמה, בתחילה בהיסוס ולאחר מכן בביטחון הולך וגובר.

כמעט בלי ששם לב הלכו והתפוגגו בהדרגה חששו ואכזבתו מהריחוק והזרות שגילה אליו בתחילה בית ילדותו. טיפין טיפין למד לחדור מבעד לסימני הזמן, להעלות מבעדם, כמו באוב, את הרגעים המרגשים, את הרגעים הקסומים, את הרגעים המרגיעים של ילדותו וגם את העצובים שבהם.

הוא גמע אותם אל תוכו בשקיקה.

אפילו עוינותה של הזקנה בצדה השני של הגדר, שככה, התפוגגה בהדרגה. היא נרגעה לאחר שראתה שאין בכוונתו להזיק. אחרי מספר ביקורים אפילו הנידה לו בראשה לשלום אבל התמיהה שעל פניה לא נמחקה. למרות זאת, לא שאלה אותו למטרת ביקוריו.

לבסוף התגבר גם על הרתיעה מהמסע במדרגות אל דירת ילדותו. זוקן המדרגות שהובילו אליה לא הפריע לו עוד. להיפך, הוא הצליח לראות את זרימת הזמן ששייף אותם והפך אותם לעמוקות יותר וכבדות יותר כאילו אומרות לו: "שים לב, דבר לא הלך לאיבוד. כל מה שהיה זורם בתוכנו כמו נהר עתיק וענוג".

וטיפין טיפין קיבל את העוז לבקר בה. לשמחתו, הסטודנט הצעיר לפיזיקה שהתגורר בה עתה לא התנגד כלל לבקשתו של הזר לבקר בדירה שהייתה פעם דירת ילדותו. יותר מזה, הוא אף יצא מחוץ לדירתו לטיול קצר כדי להניח לו להתבודד עם זיכרונות הילדות שלו באין מפריע. ברגישותו חש שנוכחותו תפריע לזר להעלות את הזיכרונות שכנראה כה נכסף להעלותם כאן.

שמחה פרצה בתוכו.

לאחר שהסטודנט עזב את הדירה, לא היה עוד צורך בשום מאמץ. מבאר השנים העמוקה, עלו בו המראות בקלילות.

הוא הביט בהם בפליאה של ילד קטן המגלה לראשונה את העולם.

הוא חש שמכונת זמן נסתרת מחזירה אותו לילדותו.

הנה המקום בו היה ארון הסתרים שלו, ארון הקסמים שלו, למעשה רק ארון צר וגס שנראה לו בילדותו כארמון מלא באוצרות. תמיד אהב לחזור אליו ולפשפש בו. כאן החזיק כל מיני חפצים שלאחרים לא היו אומרים דבר אך עבורו היו יהלומים מלוטשים, למשל אבן מוזרה בצורת אדם, אותה מצא בחול והזכירה לו את עצמו, קופסאות יפות שאהב לשמור. הוא לא שכח גם את גזר העיתון ששכן שם והציג את תמונתו ואת סיפור שיגורו לחלל של יורי גאגארין, הקוסמונאוט הראשון. "איפה הוא עכשיו, גזר העיתון הזה?" תהה. הייתה שם מפת הכוכבים ששרטט אותו במו ידיו. וכן, היו שם גם דגמי חלליות. הוא זכר איך הביט בהן ודימה את עצמו טס בתוכן ליעדים רחוקים וקסומים בחלל.

הוא צפה בפינה בה נהג להקים מידי פעם תערוכות בנושאים שונים – חלל, מטוסים, בעלי חיים, ספינות, להציגן לפני חברי ילדותו וליהנות מעיניהם המתפעלות.

מזווית עיניו ראה את המרפסת הקטנה והמוארכת, הצמודה לדירה ילדותו הקטנה בת שני החדרים. כאן בהה פעם בענני החורף ההולכים וקרבים, מתענג על אפלתם החמה, המבטיחה גשם שיגביר שבעתיים את חמימות הבית הקטן המוגן מן הסערה שבחוץ. כאן צפה בזריחות בימי קיץ, ימי קיץ שחומם הטוב זרם בתוך גופו כמו דבש מתוק וטעים. כאן הפליג מול השקיעות עם חבריו אל מחוזות בלתי ידועים, אל ארצות רחוקות. הם דימו שהם מפליגים בספינות מוצפות אור וגעגועים אל יעדים קסומים.

ואז…

תזוזה קטנה של עיניו גילתה לו חפץ אהוב שלעתים העלה אותו בזיכרונותיו אבל לא תיאר לעצמו שעדיין נותר. הרדיו הישן. הרדיו הישן והגדול. הרדיו הישן החום עם הרמקול המכוסה ברשת עדינה של בד שבילדותו דמיין את המקומות המרוחקים והקסומים המסתתרים מאחוריה ומאחורי הקולות שהושמעו מבעדה.

בתחילה חשב שהוא הוזה. אבל אז זכר… כשעזבו את הדירה לפני שנים רבות החליט אבא להשאיר את הרדיו לדיירים שרכשו אותה. כבר אין לנו צורך בו, אמר, נקנה רדיו חדש, מודרני.

הוא זכר תסכית רדיו אחד שכה אהב… ובאותה עת, כמה מוזר, כה פחד ממנו. מה זה היה? כן, תסכית הרדיו עם הבלש המפורסם פול טמפל ואשתו סטיב, בלש שהתחקה אחרי תעלומות רבות ופתר אותן. אל זכרונו קפצו לפתע רגעי האימה וגם התענוג שהשתלב בהם באורח מוזר. האימה והעונג זרמו זו אל תוך זה והשתלבו ביחד כמו שני נהרות נפגשים, האחד מגביר את השני.

הסטודנט חזר.

הוא בחן בסקרנות ובאהדה את הגבר הזר שעלה לביתו כדי לנסות להחזיר לחיים ילדות נשכחת, וחיוך הסתמן על שפתיו.

"משהו השתנה בך." אמר.

"מה?"

"לא יודע להסביר אבל אתה נראה מואר יותר, שמח יותר."

הוא לא השיב לו אבל חיוך קל ומאושר הסתמן על שפתיו.

כשיצא מהמקום עצר לפתע באמצע הרחוב וכופף ראשו מטה, מחפש אחרי משהו שלא ידע לשים עליו את האצבע. הוא בהה בסמרטפון שלו ומבטו נעצר באייקון המצלמה.

"איך לא חשבתי על זה עד עכשיו." אמר לעצמו בלחישה.

כן, תמונות… בפעם הבאה יהיו גם תמונות, חייך לעצמו.

והמשיך בדרכו.

ג

הימים חלפו,

גם השבועות.

ואז גם החודשים…

והשנים.

זמן רב כבר חלף מאז חדל מביקוריו.

הוא המשיך בשגרת יומו, שגרה מנומנמת, אפורה משהו אך גם מענגת משהו, שדבר לא הפריע אותה. זיכרונות הילדות שהתממשו לנגד עיניו בביקוריו, כאילו חזר לחיותם, שינו בו משהו. הם הזקיפו את קומתו, האירו את חייו והוסיפו לשמחת החיים שלו.

…

מצלמת הסמרטפון באה אליו בחלום, בשעת בוקר מוקדמת, מכה בו כְּבָּרק. הוא דימה לשמוע פעמוני אזהרה מרוחקים מהדהדים במרחק.

הוא נזכר…

חש בדחיפוּת שלא ידע להסבירה לעצמו.

השעה הייתה שש בבוקר.

היום לא ילך לעבודתו.

קם, התלבש במהירות, כאילו הגורל מאיץ בו: " לך כבר, לך כבר." הוא תהה לפשר התחושה המוזרה הזו, מה בעצם בוער לו?

לפני שיצא מביתו וידא שסוללת הסמרטפון שלו טעונה במלואה.

ויצא לדרכו.

ד

היה זה יום ירושלמי סגרירי… וערפילי. הוא אחז את הסמרטפון בכוח בכף ידו.

הוא התקרב במהירות אל המקום.

ואז… באיטיות גוברת והולכת.

נותרו לו מאות מטרים בודדות עד ליעדו, אבל כבר אז חש במתרחש.

הוא עצר, חושש להמשיך ולהתקדם.

לאחר מכן המשיך בכל זאת, אבל חש שכוחותיו אוזלים.

הוא חש כאב בחזהו.

לא התקף לב. הוא צבר מספיק שנות ניסיון כקרדיולוג כדי לדעת זאת בוודאות. היה זה כאב אחר, שאינו קשור לפעימות הלב אלא… לפעימות הנפש, כאב הקשור לשמע צעדי הבשורה הקודרת המהדהדת, ההולכת ומתקרבת אליו.

ועוד פעם כאב, הפעם עמוק יותר.

למרות שעדיין לא ידע מה קרה, ניסה להרגיע את עצמו.

אבל ממה?

הערפל הירושלמי היה כבד. הראות הצטמצמה מאד, למאה, מאה וחמישים מטרים לכל היותר. היא מנעה ממנו לראות את שכונת ילדותו שטבלה בערפל הסמיך.

הוא התקרב עוד.

הוא שמע את צחוק הילדים העוברים על פניו ואת חילופי הדברים הקולניים שלהם, את שאון המשאיות היוצאות ליעדיהן ברחבי העיר, עמוסות בסחורתן, מצפות לפרוק אותה. הוא שמע את פעמון בית הספר הסמוך משמיע נעימה קלה הקוראת לתלמידים להיכנס לכיתותיהן.

הוא שמע קול סירנה של אמבולנס מרוחק הדוהר אל יעדו.

ציפורים עגומות צייצו עכשיו…

ועורבים קרקרו בקולם הקודר.

כל אלה נדמו לו כמגיעים אליו ממרחקים, כאילו מחיצה מפרידה בינם לבינו.

עדיין לא יכול היה לזהות את המקום אליו היו פניו מועדות.

ערפל הבוקר הסמיך בחורף הירושלמי הקודר התפזר לפתע, כמעט בבת אחת,

כאילו נפתח מסך בהצגה, מותיר את הבמה חשופה, מותיר את הנוף הירושלמי של שכונת ילדותו גלוי וחשוף, עירום.

הוא לא מצא את מה שחיפש.

הוא לא ימצא.

בניין לבן, חדש ומבהיק, עדיין בתהליכי בנייה, צץ אל מול עיניו, בניין לבן ומודרני שראשו בשמים.

הוא הביט ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, סובב את ראשו באיטיות במעגל, ובעוד מעגל, מתקשה להאמין, נפשו פועמת בפעימות של אבל, נפשו כלה.

הערפל הירושלמי התפזר לחלוטין, השמים התבהרו ונותרו ללא שמץ של ענן.

השמים הכחולים והבהירים, שמים ירושלמיים של חורף, חייכו אל סביבתם, מניחים ברוחב לב לשמש הירושלמית החדה לחדור דרכם.

והבניין הלבן, המבהיק והגבוה, רחוץ מגשם ירושלמי, הציץ בהם ואישר את שמחתם.

רגעים ארוכים עוד הביט בתחתית הבניין החדש והמבהיק וניסה להעלות בעיני רוחו, בעיניים כלות, עוד פעם אחת ויחידה, את בית ילדותו.

דמעה בודדה, עגולה, אפורה וגדולה, נשרה באיטיות מאחת מעיניו והתגלגלה בכבדות במורד לחיו.