האקס
חמש עשרה שנה של נישואין באושר. עושר גם לא היה מזיק אבל ניחא.
חתונת הבדולח.
חומר טוב אבל שברירי. שני ילדים מופלאים. טפו. הכל דבש.
אבל.
אבל יש לה אקס מיתולוגי. אני יודע איך הוא נראה.
אני יודע איפה הוא גר. ביררתי.
פה ושם הוא מגיח באיזה אלבום תמונות מאובק שנשלף מהמדף.
אנחנו מעלעלים בתמונות ואשתי מחייכת חיוך סודי ומבויש ונאנחת.
זה היה מזמן. בתמונות היא הייתה בלונדינית. בכל הגוף.
ואז מגיחות גם ההשוואות. הוא היה ככה ואתה ככה.
הוא ממש חכם, כמעט גאון, אבל כשנפגשנו הוא היה פועל בניין.
כשאשתי ואני נפגשנו הייתי מדריך חברתי. פאוזה קלה.
הוא מאוד חכם, אבל גם אתה. היא ממהרת להוסיף. גם אתה.
הייתה תמונה אחת שלו בעירום כמעט מלא. דגש על הייתה ואיננה עוד.
לא תהיה תועבה אצלי בבית.
בתמונות שהיא גם בלונדינית וגם מחייכת אני לא מסתכל.
זה לא היה קשר עם אינטימיות, היא אומרת. אני עזבתי אותו.
זה לא התאים. הוא היה נכה רגשית.
שנים אחר כך התברר שהיא גם ניסתה לחזור וזה לא הצליח לה.
הוא לא רצה אותה יותר.
נכה רגשית וחכם. איך אפשר לא לרצות את זה?
יש שמועות שעכשיו הוא נשוי ושמן.
קשה לו להיפתח רגשית אז זה לקח זמן עד שהוא התמסד.
אולי פעם נפגוש אותו. נשתה איזה קפה. זה יהיה קטע, היא אומרת.
לא. זה לא יהיה. זה גם לא יקרה.
מה לעשות, אני מהדור הישן. מונוגמיסט. קנאי.
אם יתחשק לי לחזור לעבר אני אצפה ב"מנהרת הזמן", תודה רבה.
למה שיעניין אותי מי עשה לה את זה יותר ולמי יש כזה ולמי יש כזה
וככה וזה?
הגודל אולי קובע, אבל גם הזמן. זה הבית שלי. בשכירות, כלומר.
אני אתן לו מכות.