רדוּף

ובכל לילה הם מופיעים אצלי בחדר.

לפעמים הם עומדים ממש מעל המיטה ולפעמים קצת יותר רחוק, ליד הדלת.

לפעמים פניהם מרוטשים, כמו בלילה ההוא, ולפעמים הם צעירים ויפים כמו בתמונות שלהם שהופיעו באתרי החדשות ובעיתונים.

ותמיד, אבל תמיד, הם נועצים בי מבטים מאשימים.

אני יודע שזה לא חלום, אבל גם לא מציאות. אז מה זה? 

"זה בראש שלך", אמר לי הפסיכולוג. בשביל זה אני משלם לו 400 שקל לפגישה של 50 דקות? אני יודע שהם בראש שלי.

השאלה היא איך אני מוציא אותם משם.

אני יודע שאני לא אשם, אבל אין ספק שאני מרגיש אשם. אחרת הם לא היו מופיעים בכל לילה אצלי בחדר. או בראש, כמו שאומר הפסיכולוג שלי תמורת 400 שקל לפגישה של 50 דקות.

באחת הפגישות הראשונות הוא שאל אותי מה אני עושה כשהם מופיעים.

מה אני עושה? מה אני כבר יכול לעשות? אני משותק מאימה ולא יכול לזוז או להוציא מילה. במיוחד כשהם במראה המרוטש שלהם. כמו הילד המת שרודף את גיבור הסרט "בית קברות לחיות".

רק בפגישה האחרונה העזתי לשאול את הפסיכולוג: יכול להיות שאני סובל מפוסט-טראומה?

עד אותו רגע ניסיתי להדחיק את האפשרות הזו.

שלא לדבר על משהו גרוע יותר. 

סכיזופרניה, למשל.

יש לי חבר שסובל מפוסט טראומה. רסמי, עם תעודות. שלושים אחוזי נכות ממשרד הביטחון. צי'קו קוראים לו. היה רס"פ במוצב דלעת בלבנון כשאחד החיילים חטף פגיעה ישירה של טיל סאגר. צ'יקו עמד שני מטר ממנו ומאז חייו אינם חיים.

אבל אני?

"האם אתה סובל מפוסט טראומה?" חזר הפסיכולוג על השאלה שלי. "יכול להיות", ענה. הוא הציץ בשעון ואמר: "נדבר על זה בפגישה הבאה".

באותו רגע החלטתי שלא תהיה עוד פגישה.

ובלילה כמו בכל לילה, הם הופיעו אצלי בחדר.

הפעם הם עשו איתי חסד ולבשו את המראה היפה שלהם.

אחרי כמה דקות שנִדמו כנצח הם נעלמו. תמיד הם נעלמים אחרי כמה דקות.

אבל לא הצלחתי להירדם שוב. 

זה קורה לי הרבה, שאני לא מצליח להירדם. עד שעולה הבוקר.

אז לקחתי את הטלפון והקלדתי בגוגל את השם תום גבעתי. 

גם אם יעירו אותי באמצע הלילה, כמו שקורה בכל לילה, אזכור את שמותיהם.

התוצאה הראשונה הייתה ידיעה באחד מאתרי החדשות:

"חבר הכנסת בועז גבעתי מדבר לראשונה על מותו הטרגי של בנו תום".

ומעל הכותרת, תמונותיהם.

תמונה גדולה של ח"כ גבעתי ובנו תום שצולמה בטיול לפריז, ותמונה קטנה יותר של אלכס.

אלכס סוקולוב.

ילדים יפים, אין מה לומר.

ולמטה, בגוף הידיעה, תמונת האופניים החשמליים המעוכים.

בני 17 היו תום וחברו אלכס כשנהרגו מפגיעת משאית, נכתב בידיעה. תום חלם ללכת לקורס טיס, אלכס קיווה להתקבל לעתודה הרפואית.

אף מילה על כך שחצו את הצומת ברמזור אדום, בשיא המהירות ונגד כיוון התנועה.

אף מילה על כך שהנהג שפגע בהם כבר לא מסוגל לשבת ליד ההגה – לא של משאית ולא של מכונית פרטית ולא של שום דבר.

אף מילה על כך שהנהג שפגע בהם מתעורר בכל לילה רק כדי לראות אותם עומדים מעל המיטה שלו, או בכניסה לחדר, ונועצים בו מבט מאשים.

אף מילה על כך שהנהג שפגע בהם היה עושה הכול כדי להיות במקומם.

נכתב על-ידי
יואב קרן
הדף נקרא 83 פעמים
אהבתי חיבבתי
3 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי