בנות משפחה

הקטנה שביניהן זעירה ממש, מרוב קטנות אפילו לא נראית אישה, עם עיניה הנקודות ופיה האדום הזעיר היא דומה יותר לילדון חובש כובע חום בשכמיה אדומה. גופה אינו מקושט במשיחות מכחול כחברותיה או אימותיה הגדולות ממנה. היא החמישית ביניהן אך בטנה כבר אינה נפתחת. היא רק חתיכונת עץ צבועה. לאימה יש עיניים מעט מפורטות יותר עשויים מעיגול וקו מחובר  שיוצרים מבט מצועף ויחד עם שפתי הדובדבן הזעירות מעט יותר גדולות שצוירו במכחול דקיק נוצרת הבעה תמימה. ככל שהן גדולות יותר, מעלה יותר בשושלת הן מפורטות ומקושטות יותר. הגברת שלהן לוקחת אותן לטיול מהסלון עד החדר. היא זוחלת ומצעידה אותן אחת אחרי השניה בסך. מדי פעם היא מרימה אחת מהן ולוחשת להן דבר מה, קוראה להן כאילו היו בני משפחתה. היא נותנת להן תפקידים של אחיות דודות אימהות והקטנה ביניהן זו היא עצמה. מחזיקה אותה באגרופה, מכניסה את כל השאר אחת בתוך השניה ומגיעה עד לחדר. היא יודעת שאסור לה לשחק בהן כך, אך היא לא יכולה להתאפק מכל צעצועיה יש להן קסם הכי חזק, משום שלמעשה הן לא שייכות לה. היא חוששת שמה הן יאבדו , בייחוד הזעירה שקוראים לה אנה, ממש כמוה ,זקוקה להשגחה צמודה.

רק באין רואה, בעוד אנשי הבית נמים את שנתם, היא מעזה לשחק עימן. היא מקנאה בהן כי לה עצמה אין סבתות סבים או אחים ואחיות. רק אישה מבוגרת, שארת בשר מגדלת אותה. בטרם תתעורר משנת הצהריים היא נושקת לכל אחת מהן לפי התור ומכניסה אותן לתוך בטן אמה עד שהיא מגיעה אל הגדולה שבהן היא מלטפת את ראשה המוזהר ובצער רב בהולכה על בהונותיה מחזירה אותה למקומה על השולחן הגדול. מתפללת שהניחה אותה במיקום המדויק וחוזרת אל חדרה להעמיד פני ישנה.