AirBnB

יצא לכם פעם לסגור מקום באיירביאנבי, להגיע ולגלות שזה לא בדיוק מה שחשבתם? שיש תוספות שלא סיפרו לכם עליהם? כי לנו זה קרה, פעמיים.

כל שנה בסביבות אפריל אנחנו מתלבטים לאן לנסוע בחופשת האביב של הילדים. לפני כמה שנים הפור נפל על אוסטין, טקסס, האחות הקטנה, המרדנית וההיפסטרית של דאלאס, העיר והסדרה.  אנחנו נסענו בהרכב מלא שכלל שני ילדים בכיתות א׳ ו-ג׳, וזוג חברים עם בנות באותם גילאים. לצורך העניין סגרנו דירה שנראתה מעולה באיירביאנבי - מרווחת, מעוצבת, של איזה אמן בלב העניינים של אוסטין. אנחנו משתמשים די ותיקים של איירביאנבי, וכבר רגילים לקטע הזה של להיכנס לבית של מישהו אחר, להשתמש להם במגבות ובמצעים ולחיות להם בבית לכמה ימים, אנחנו לא חושבים שזה קריפי לפתוח ארון ולראות שם תחתונים של מישהו אחר, וכבר יצא לנו לטפל בחתול שקיבלנו יחד עם הבית. וככה נכנסנו לדירה. ובאמת, בהתחלה הכל נראה תמים ותואם למה שפורסם. המיקום אכן במרכז העיר, החדרים מרווחים, המטבח מאובזר. ואז התחלנו לשים לב לאומנות שפזורה בבית:

בפינה אחת בסלון, על שולחן הקפה, היו שתי בובות די קטנות של ארנבים חמודים, בן בכחול, ובת בוורוד. באמת חמודים, אם מתעלמים מזה שהארנבת תוקעת גזר, ולא בפה, והארנב נראה מבסוט אש, מחזיק את הגזר הפרטי שלו ביד, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. כל המבוגרים מסתכלים על זה, מכחכחים בגרון וממשיכים הלאה, שהילדים לא ישימו לב, חוץ ממאיה, שלוקחת את הצמד ומחביאה אותם בארון, כשהם מסתכלים אחד על השניה בשביל הקטע, באגס ובאני.

בפינה ממול בסלון, מונח מיצג שאין לי דרך אחרת לתאר אותו מלבד הכלאה בין מתקן לשימור גופות לכסא ווינטיז׳ של רופא שיניים. נשמע לכם כמו חלום רע במיוחד של מישהו? מה אתם שחים, נסו עכשיו לראות את זה בלייב. בתוך מתקן של רופא שיניים משנות ה-50 מונחות צנצנות של חלקי גופות בפורמלין. זה אומנם לא אמיתי, אבל לא הייתי רוצה לפגוש את מי שהגה את הדבר הזה בתור לרופא שיניים, או בכלל. את זה כבר לא היה אפשר להכניס לשום ארון, ולא נשאר אלא לחיות עם זה ככה בסלון, כמו פיל, או מתקן לשימור גופות בתוך כסא רופא שיניים, באמצע החדר.

במטבח היה השיא. תמונת קריקטורה עמוסה בפרטים, שמרחוק נראית עליזה וצבעונית, ומקרוב זה הזוכה בפרס מפעל החיים בתחרות האמנות הפוגענית במאה השנים האחרונות: במרכז גבר אפרו-אמריקני גדול ושרירי מבצע את זממו בעלמה ג׳ינג׳ית שמבחינתה די מרוצה וצועקת לו ״Harder, Faster". אני יודע שהוא אפרו אמריקני גם כי הוא כהה וגם כי עצם תקועה לו באף. מסביבו אנשי קו קלאקס קלאן על גלימותיהם הלבנות וכיפותיהם המחודדות, מחזיקים בידם צלבים בוערים ומסביב אש. אחד מהם כנראה בעלה של הגברת המשתעשעת עם האפרו, כי הוא אומר לה ״Honey I'm home״. וכל זה כאמור צבעוני ומצחיק, אם לא שמים לב לגזענות, האלימות, וכל שאר הדברים שקורים שם.

ועוד ועוד תמונות ופסלים בוטים יותר והרבה יותר, כל אחד מהם יכול לחלל את התמימות של הילדים הזכים שלנו במבט אחד. וכך אנחנו מעבירים את היום הראשון, עסוקים בלהתעלם מהאומנות כדי שהילדים לא ישימו לב ולחקור אותה לעומק יותר כשהם לא נמצאים.

בלילה הראשון, אחרי טיול בעיר ואחרי שהשכבנו את הילדים, התיישבנו כל ההורים בסלון על בקבוק יין והתחלנו לרכל על מכרים משותפים. בעודנו מדסקסים על ניתוח החזה של זאת ואשתו השניה של זה, דפיקה בדלת. עיר זרה, אנחנו לא מכירים אף אחד, מי זה כבר יכול להיות למען השם? פותחים את הדלת, בכניסה עומד אדם בחלוק רופאים מוכתם בדם.

- ״הי״ הוא אומר

- ״הי״ אנחנו עונים במקהלה

שתיקה

- ״דייב לא אמר לכם כלום, אני מבין״. הוא אומר.

- ״דייב, בעל הדירה?״ אני עונה ״לא הוא לא אמר כלום״

- ״בן של זונה״ הוא ממלמל, וממשיך ״הוא כל הזמן שוכח להגיד לדיירים שלו שאני אגיע. אני ג׳ון, אני שומר אצלו, הממ, משהו, ואני צריך להחליף את זה, אכפת לכם אם אני אכנס רגע?״ הוא שואל, ובלי לחכות לתשובה דוחף אותנו הצידה ונכנס פנימה מחזיק בידיים שתי צנצנות די גדולות מלאות במשהו לא ברור. הוא ניגש ישר לכסא של רופא השיניים, מוריד שתי צנצנות ומחליף אותן בצנצנות החדשות.

- ״טוב״ הוא אומר ״תשאירו את זה פה ואל תיגעו בזה״, ומדגיש "זה ראיות", ויוצא החוצה.

מה?? מה ראיות? למה? מי זה היה? רצים להסתכל בצנצנות - בפנים מונחות בובות של אברי גוף בתוך שמן, מהסוג שאפשר למצוא במעבדות ביולוגיה בבית ספר יסודי. המומים, שכחנו מהחזה של זה ואשתו השניה של זו, וניסינו להבין מה קרה עכשיו. החבר הציע שנתקשר למשטרה, החברה הלכה לוודא שהילדים ישנים ולא הרגישו כלום. מאיה  הסתכלה בביקורות קודמות על הבית באיירביאנבי, אולי דיברו על זה, אבל כלום. ורק אני עמדתי ובהיתי בצנצנות מנסה להבין מה או מי יש בפנים ומה עושים עם זה עכשיו.  אחרי כמה זמן, כשהבנו שתשובות כבר לא נקבל, עייפים מההתרחשות, מהיום ומהיין, הלכנו לישון. לילה טוב, באגס, לילה טוב באני, תשאירו נקי אחריכם אם אפשר.

בבוקר למחרת, לפני שיצאנו לתור את אוסטין, אותו הנוהל- עושים את הכל להתעלם ממה שיש על הקירות שהילדים לא ישימו לב. כשחזרנו כבר היה חושך, ארוחת ערב זריזה, משכיבים את הילדים, בקבוק יין, החזה של זאת, אשתו של זה, ופתאום, נכון, דפיקות בדלת.

בטוחים שזה ההוא עם החלוק עוד פעם, פתחנו את הדלת. בפתח עמדה אשה צעירה, ג'ינג'ית, בת 30 בערך, לבושה בשמלת מלמלה ונראתה כאילו שלפו אותה מאיזה סרט על הדרום של ארהב בשנות החמישים.

- "הי" היא מתנשפת

- "הי" אנחנו עונים במקהלה

- "קוראים לי בטסי, דייב לא אמר לכם שאני אבוא?"

- "לא, אבל זה לא מפתיע"

- "יש לי פה משהו שאני צריכה לקחת. אני באה כל יומיים. הוא תמיד שוכח להגיד לדיירים".

- דוחפת אותנו הצידה, נכנסת למטבח, פותחת מגירה, מוציאה משם גלימה לבנה עם כובע מחודד שלא שמנו לב שהיתה שם, ופונה לצאת

- "תודה, עד מתי אתם פה? אני אבוא להחזיר את זה עוד יומיים". היא קדה קידה ויצאה.

וואט דה פאק? מה זה היה? המומים, אבל קצת פחות, הסתכלנו אחד על השני. 

״אני מתקשרת לדייב עכשיו״ החברה אמרה, בטון של תחזיקו אותי אני משוגעת.  אבל אף אחד לא החזיק אותה והיא לא באמת משוגעת, ולהתקשר לבעל הבית ב-11:30 בלילה נראה אפילו לה מיותר.  אין ברירה, אמרתי, אלא לסיים יין וללכת לישון, שנהיה מוכנים להפתעות של מחר.  

כנראה שנגמרה מכסת ההפתעות, כי שאר הזמן באוסטין עבר בנעימים, בלי ביקורי פתע. זו עיר מאוד מגניבה עם חיי לילה תוססים מלאה בסטודנטים ודירות הזויות.

-----------------

שנה אחרי, נסענו לחופשה עם זוג חברים אחר למיאמי, ושכרנו אירביאנבי בקי לארגו, דרומית למיאמי. כרגיל כשנכנסים, בדקנו מה קורה בדירה. "ממי, יש מקרר יינות". "מעולה כפרה, חבל שזה במקום של המדיח". ואז כמו תמיד, התחלנו לשים לב לקישוטים. בדירה היה אוסף ביזארי של חפצים מעץ - ענפי עץ אלון מפוזרים בבית כמו קישוט, שולחן לא שימושי בעליל שעשוי מחלקי עץ בגודל לא אחיד, והשיא - בכל חדר צלב ענק עשוי מעץ וחוטי תיל. הפיתוי האחרון של ישו זה פה. ״לא נורא״, מאיה אמרה, ״לפחות לא צריך להסתיר מהילדים״. סידרנו את הבית, עשינו ארוחת ערב, השכבנו את הילדים והתיישבנו על כוס יין. ״שומעים״ אני מתחיל לספר לחברים, ״לפני שנה בדיוק היינו באוסטין ואתם לא מאמינים באיזה אירביאנבי הזוי היינו״ֿ. ובדיוק כשאני מתחיל לספר, אנחנו שומעים דפיקות בדלת.