הנסיך

הוא עומד בכניסה, לוחץ את ידי האורחים, נוצץ ומבריק כמו נרות חנוכה בחלון.

היא מסתכלת מרחוק, מקללת לעצמה, לראותו בלבד.

חנוטה בשמלה הכי מפרגנת שיש לה בארון, מקווה שמבטיהם יפגשו ולו לשבריר של רגע. מרחוק היא רואה את ההתרגשות בנשימותיו המהירות. ידיו המשולבות מסתירות רעד קל שאפילו הוא, אלוף השליטה, לא מצליח לעמוד בו.

תוך כדי, הוא מחפש פרצופים מוכרים, ליבו מתפוצץ משמחה. כל כך הרבה פרצופים מאושרים. הוריו, אחיו ואחיותיו כולם פה בשבילו. והוא בשבילם.

אולי זה רק חלום. עוברת לו מחשבה סוררת. הוא צובט את עצמו מבעד לחליפה. אמת, לא חלום.

הוא ידע שכבר קיבל כל כך הרבה: משפחה מלוכדת ואוהבת, אישה, ילדים, בית, חברים, הערכה. אז למה הוא מרגיש שמשהו חסר?

הוא מביט סביבו, ליבו מנתר בחזו, אם יכול היה מחבק את כולם ביחד. גם אותה. במיוחד אותה. פאק.