בפעם הראשונה

בפעם הראשונה שהבנתי שיש בי משהו אחר, משהו שונה משל כולם, לבשתי שמלה.

שמלה כמו של נשף ארוכה עד למטה עם תחרה בצבע גוף בחלק העליון ולמטה סוג של בד משי זורם כזה בצבע שחור. הייתי עם נעלי עקב שפיץ בצבע ורוד בהיר וענדתי שרשרת גדולה בצבע טורקיז ירוק שיבלוט וייתן צבע. בקושי הצלחתי ללכת עם הנעליים האלה, רציתי להרגיש מיוחדת ומהממת אבל כל מה שהרגשתי היה אי נוחות אחת גדולה והבנה שאולי זה לא בשבילי.

רציתי לדפוק הופעה, שאף אחד לא יזהה אותי, ואכן רק מעטים זיהו.

השותפה העסקית שלי אמרה לי שזה היום שבו החיים ישתנו בשבילי. היא לא הבינה עד כמה זה באמת נכון.

הרגשתי כל כך מזוייף לבוש בשמלה, מאופר ועם נעלי עקב. שעליתי לבמה הרגשתי הכי קלמזי שיש ואחר כך שהסתכלתי בתמונות לא זיהיתי את עצמי בכלל. הרגשתי שאני מרצה את כולם חוץ מאשר את עצמי ומה שבפנים.

כמה ימים לאחר מכן הלכנו לסרט של רפסודיה בוהימית על Queen.

אני הרגשתי כאילו הסיפור נכתב עלי. הייתה לי הזדהות עמוקה עם פרדי מרקורי. או לפחות מאיך שהציגו את הסיפור שלו.

זה התחיל בבבגדים הראוותניים שלבש, ההורים שלא באמת האמינו בו ועד הבן זוג שהרחיק מכולם, עשה לו רע והשפיע עליו לרעה.

לקראת הסוף התחלתי לדמוע. שחברה שלו מגיעה וקוראת לו לחזור הביתה. שם כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. הרגשתי שאני חיי חיים שהם לא שלי.

אלא חיים של מישהו שמרצה אחרים ואני רוצה אחרת. 

שאני רוצה לחזור להיות מי שהייתי, פעם בגיל 15, הטומבוי הזה שאף אחד לא ראה בי, הילד שלא זכה לגיל התבגרות ממש ומנסה לשרוד את החרם שעובר עליו.

המגדר והמיניות שלי, נשארו בצד. לא הצלחתי לדון גם בהם באותה תקופה.

רק עכשיו שיש לי מספיק אומץ ורצון לשנות את עצמי ואת החיים שאני חיי בהם, אני מוכן לעבור את זה מחדש.

אז נעים מאד, קוראים לי יובל, אני טרנסג׳נדר, בן 32, ולפני שנה ב 11.2.19 השתנו חיי לגמרי והבנתי איך אני רוצה לחיות באמת.

במהלך השנה האחרונה עברתי הרבה אתגרים אבל מכל אחד קמתי מחדש והמשכתי לצעוד.

נכון להיום, אני כותב ספר על כל החוויות שלי בחצי שנה האחרונה, עושה התפתחות אישית ומקווה לטוב.

התחלתי הורמונים ואני מאושר עד הגג, ככה שנראה לי שאני בכיוון הנכון.