מלך בכיסא

עכשיו אני כבר לא ממש בסדר, אני שוכח הרבה, מתבלבל ונופל. אבל מה שקרה אז אני לא אשכח. היינו החברים הכי טובים, מאז גן חובה לא עזבנו אחד את השני ותמיד שמרנו זה על זה. כיתה אחר כיתה עברנו ביחד וכל שנה חיכינו ביחד לקיץ המטורף שהיינו מארגנים לעצמנו. אסף, החבר הכי טוב שלי היה נער יפהפה, עם שיער שמסתדר לו ישר כשהוא קם בבוקר וחיוך כובש לבבות. לי נשאר להיות המצחיק והאמיץ, הליצן שמשעשע את כל החבורה.

כשהיינו במדגה ערב אחד, וישבה שם ליאת עם השיער הארוך שלה אסוף בצמה והריח המתקתק של הבושם שלה, הייתי חייב לתפוס את תשומת ליבה והחלטתי לעשות את הבלתי ייעשה ולקפוץ ממגדל המים ישירות לתוך המדגה.
היום אני כבר לא זוכר כלום ממה שקורה לי ביום-יום, אבל את הערב הזה אני לא אשכח. איך עליתי למעלה וכל צעד פחדתי יותר. שמעתי את צעקות החבר'ה שמעודדים מלמטה ואת אסף מסתכל במבט מודאג ושותק. במעלה המגדל כבר לא שמעתי כלום, רק ראיתי את החברים כמו נמלים קטנות על הקרקע זזים להם באיטיות ובהתרגשות. היה חם אבל למעלה הייתה רוח קרירה כזאת של תחילת סתיו ואני חשבתי שזו ההזדמנות שלי להיות המלך של החבורה.

וקפצתי.

אסף לא עזב אותי אף פעם. מהמיון וההחלמה ועד לשחרור מבית החולים והחיים עצמם. הוא שכר לשנינו דירה קטנה כי ידע שאבא שלי לא יצליח לטפל בי. אסף לא מוכן לדבר על מה שקרה, פעם שמעתי אותו בוכה וממלמל לעצמו: "למה? למה?" ופחדתי לשאול מה קרה אז העמדתי פנים שלא שמעתי כלום.

אני רק זוכר שרגע לפני שקפצתי ראיתי את הפנים של אסף. הוא היה לבן פתאום, חיוור, עם פה מתוח ומצח מלא קמטים באופן יחסי לבן 16. כל הגוף שלו דאג לי אבל העיניים היו הדבר היחיד שהביע רק אהבה וזה עזר לי להרגיש שאני יכול לעשות את זה.

ליאת היפה כבר מזמן לא נראית אותו דבר. הזיכרון שלה עם שיער אסוף בצמה התחלף בשיער קצר וגלי, היא חיה עם קובי מהכיתה. היא לא התייחסה אליי אז וגם לא אחרי זה. אני זוכר את המבט שלה שפזל אל קובי כל רגע ואני כועס על עצמי שבגללי אני לא בסדר עכשיו.

אני יכול להאשים את אסף, את ליאת, את כל מי שהיה שם. אבל זה אני. הזיכרון האחרון שלי מהרגע שבו הכל התהפך הוא הערב הזה במדגה, הירח שזרח והאיר את הכל, הרוח הנעימה של תחילת הסתיו וריח הדגים באוויר.