ויתור

"אתה יכול לשאול מה שתרצה"

"גליובלסטומה שולחת גרורות?" הוא שאל 

"באופן נדיר. זו נקודת יציאה שנחשבת מהירה יחסית, אבל לא כל כך קלה. לא תעדיף תאונת דרכים או הפרעת קצב?"

"אני רוצה משהו שיאפשר לי פרידה מודעת. לא חוויתי וויתור מעולם"

רחש עדין של הבנה התפשט בין חברי המועצה. אחת הישויות התקרבה אליו. הוא זיהה אותה היטב כי תמיד ליוותה אותו בנקודות היציאה הקודמות.

"עד כמה שהשיעורים שאנחנו יורדים כדי ללמוד חשובים, אני מציעה לך לזכור שכשתהיה שם, הנפש והגוף שלך יתקשו להתמודד עם מעמסה כזו."

"קראתי על כך הרבה ובכל הניסיונות שעשיתי עד עכשיו בחרתי להקל על עוצמת העזיבה. עוד לא למדתי מהו ויתור אמיתי".

"אנחנו מבינים. אם כך, נאפשר לך את בחירתך"


במשך 28 שנות חייו הכל הסתדר לגיל בדיוק כפי שרצה. הוא סיים את התואר בניהול עסקים והצטרף לעסק המשפחתי שהקים אביו. בקלות רבה סגר עסקאות שתרמו להרחבת העסק וחבירה לחברת בת שהגדילה משמעותית את הרווחים. בכל מה שקשור לחומרי דישון הוא חש שיממון ושעמום מוחלט אבל הפוטנציאל הכלכלי משך אותו והלהיב אותו מספיק כדי שירצה להישאר.

את נטע-לי הוא פגש בבית המשפט. היא ניהלה תביעה שהוגשה נגדם על ידי משפחה של אחד העובדים שחלה בסרטן הדם. גזרתה משכה את עיניו, וכשמבטיהם הצטלבו ליבו האיץ כאשר לחייה האדימו. בהפסקה שבין הדיונים ניגש אליה והציע לה להצטרף אליו להפסקת קפה. ניגוד אינטרסים אילץ אותה לסרב, אבל בדיוני ההמשך שנערכו בין הצדדים הוא חש בבירור את המאמץ שמושקע מצידה כדי להסיט את מבטה ממנו. 

שנה לאחר מכן, על ירכתי ספינת התענוגות בו חגגו את ירח הדבש שלהם, נטע-לי הביטה בגיל, ובעיניים דומעות מהתרגשות סיפרה לו שהם עומדים להיות שלושה בקרוב. גיל לא ידע את נפשו מרוב אושר. "החיים שלי טובים. אולי טובים מידי", הרהר.

שבוע לאחר מכן, כשפני הרופא קדרו בעודו מביט בתשובת ה CT שנשלחה לבירור כאבי ראש חזקים בגבר צעיר שישב מולו, גיל פתאום הבין מנין הגיעה המחשבה על כך שהחיים שלו טובים מידי. 

"כמה זמן נשאר לי?" שאל

"בין שלושה חודשים לחצי שנה. הגידול בשלב די מתקדם והטיפולים שיש לנו להציע כיום הם כמותרפיה או טיפולים ניסיוניים".

כשיצאו מהרופא ישבה נטע-לי ליד גיל ומיררה בבכי. גיל אסף את ידיה לליבו. "זה לא מתאים..." מלמל. 

בשלושת החודשים הבאים גיל ונטע-לי מחקו באדיקות את כל הדברים שסימנו כ"משימות שעושים לפני שמתים". הם כל כך נהנו ולרגעים אפילו הצליחו להתנתק מהעננה הכבדה. ההחלטה לוותר על הטיפולים התגלתה כנכונה וכשהרגע הגיע שכב גיל במיטתו בבית הוריו, מוקף באוהביו. הכאבים היו קשים מנשוא, והמורפיום שטפטף במינונים גבוהים לתוך וורידיו כבר הפסיק להשפיע. הוא הביט בעיני אשתו, מבט ארוך מיוסר ומתחנן, וזו מיד הבינה. "זה בסדר גיל, אני אהיה בסדר. אתה יכול לנוח עכשיו".

נשימתו האחרונה לוותה בהקלה שמעולם לא חווה. הוא הביט לחלון ואז ראה אותה


אותה ישות מוכרת ללא שם שליוותה אותו גם בפעמים קודמות. היא התקרבה אליו ועטפה אותו. הוא חש מיד את אותו ההלם המוכר שחש גם בפעמים קודמות כשעזב את הגוף בו שכן, חש את השחרור הנעים והמספק, הפעם בעוצמה גבוהה כל כך. 

היא לחשה אליו ברוך: "בוא איתנו עכשיו, למדת מספיק"

נכתב על-ידי
איילת
לכתוב ולשרוף
הדף נקרא 144 פעמים
אהבתי חיבבתי
3 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי