גילוי אמריקה

נטפלתי דווקא לַשחורה. 

קלטתי אותה מרצדת בתוך עִפעופיי הכבדים, מתוחה וארוזה בכפתורי 

המתכת שעל החזה שלה. 

הייתי אפופת עננים עדיין. נאחזתי בשובל הניגון הרך, שריחף סביבי 

מעל האוקיינוס האטלנטי.

סירבתי להשיל את עונג הפרקדן ממחלקת העסקים, היחידי שהרשיתי 

לעצמי כדי לרַצות את מפרק הירך הקשיש, שרָדה בי נרגן, שלדעתו ראה

כבר הכול. 

וכאן, מין רוגז שכזה, מתנפח מאליו. המֽתנה לא-קרואה. עיוורת. 

איזו גאווה מטופשת הייתה שם אצל השחורה בכל קפל. מי מגהץ לה

אותם בכלל? בטח האימא השחורה שלה. המאמא הכושית. כן, כושית 

התעקשתי לחשוב. לא אפרו-אמריקאית. המאמא הכושית השמנה שלה. 

ולא בא לי אז בשום אופן להתגנדר בפוליטיקלי קורקט. 

המאמא הכושית שלה שרה ספיריטואלז. קולה עמוק, חם, חובֵר לאדי 

הקיטור והכותנה הכחולה מתקשחת כאפוד מגן: 

Swing low, sweet chariot / Coming for to carry me home / 

Sometimes I'm up, and sometimes I'm down / Coming for to

 ...carry me home

ומה עושה בינתיים, הבת הזו שלה, שבשתיקה תשַטר את כולנו, גוש אחיד

של גופות לאים? מה היא עושה כל כך חשוב, שלא יכולה כבר לגהץ 

לעצמה? ודאי מכניעה את שיערה, דמיינתי אותה מול המראה, מחליקה

את קִרזולה, מתכחשת לאבותיה. צאצאית העבדים כי תמלוך, השתלחתי 

בה. ראיתי כבר, בגילי, דבר או שניים. 

גרגרתי עליה בתוכי. תפסתי בצווארון המדים הכחולים, התנפלתי על

הכפתורים הממורקים ועל הסמלים המעוטרים. זקרתי אצבע משולשת על

המַעטה שלה, התחפושת שהפרידה בינה וביננו. 

חיץ דמום ושחור היא הייתה, ביני ובין דלפקי ההגירה. שחור ולבן. היא

ומבוך החבלים המפותל.

אלה סתם חבלים, חשבתי, מכותנה לבנה מקורזלת, כשֵיער קבוצת

השחורים הקוטפת בשדה הלבן. 

במספריים הייתי גוזרת אותם. במספריים פשוטים. הכי פשוטים שיש. 

אפילו אלה הקטנים לציפורניים. אלה היו מסבכים אותי עם סלסולים של

החבל, נמלכתי מאוכזבת. סכין יפני היה עושה את זה נקי. חד וחלק. כמו

מכת קרטה. יפני, נו. ואיפה הייתי מוצאת עכשיו לדעתי סכין יפני? אבל, 

גם המספריים לא היו איתי. תחובים במזוודה, מחו לשווא על עריצות 

הטירוף של מסעותינו בעידן החדש. שום דבר חד לא היה בתיק היד. 

כמובן שלא. גם לא נוזלים. הפה שלי היה יבש. מתקבצים כקבצנים, 

סכסכתי את עצמי בשל העמידה, שהתייצבה לנו שם פתאום, מתגרה 

במפרק הירך שלי. המתנה-לא-מתונה, מתמשכת, משבשת, משביתה,

פלפלתי לי בינתיים קצת את המוח. השתדלתי לא להתעלף.

על מפתנה של אמריקה היינו, כל המינים, הגילאים, הצורות, הצבעים, 

האישֻיוֺת, האופָיֽים. 

אוסף אקראי מן האנושות בפתח ארץ החירויות.

עמדנו על רגלינו מזה זמן. 

כמה זמן? 

ממרחק השנים, איבדתי את תחושתו. 

אכן איבדתי? 

חלונות! לו זכרתי אם היו שם, שכן אם היו, זמן יכול היה להירמז בעדם. 

האם באמת לא זכרתי? הקשיתי. 

כלום ניסיתי להיזכר, או שמא, מגויסת, הולכתי את הסיפור בנתיבים

שהלמו לי?

אולי, טרד קול לא מוכר, תושב חדש בי. ייתכן שאני זו שסחפתי את 

עצמי לתוך בית הכלא הענקי. 

"מה קורה?" אפשרתי לשאלת הזר, באולם ההוא, להתגנב ולהניח לי, 

לעת עתה. 

"למה לא מתקדמים?" שמעתי אותו מתוך נחש האדם שמאחוריי. 

פיתולים ספורים ממני, גבר אחר קבע: "המחשבים נפלו להם." 

לובשי מדים מלקו מיד את הקולות. הס מפוחד הוטל משני צדי הגבול, 

נערם לחומה.

זעם תסס בתוכי, לא היה לו מוצא. תקיף ושתלטן, שתל במוחי מראות, 

שכבר התרחשו, החדיר בו את סיסמאותיו:

מפחד הקמנו גדרות! מפחד תפרנו מדים! כותנה שצבענו, עליה הוספנו 

אותות וסמלים! 

נשטפתי בגלי התעמולה, צווחתי בתוכי: מעטים שולטים בהמונים! 

נחילי אנשים נוספים הוכנסו עוד ועוד פנימה. נהיה חם. הריח העיק. 

הצלפה עמדה באוויר: שֽנֵל! שֽנֵל!

תקווה מפרפרת צימחה פלומה ופרשה כנפיים. נישאתי על גביה בצבעים 

חומים. הייתי עם הפליטים. הייתי עם המהגרים. הייתי בין הראשונים. 

הייתי באֵליס איילנד. התדפקנו על שערי העולם החדש. חיכינו על 

הסף. אחר כך עברנו פשפוש, בדיקה, סירוק, מיון. נשאלנו על שמנו. 

נחקרנו כמה כסף יש לנו. האם יש לנו קרובים. נשטפנו בריסוסים. 

התקווה נכלמה, נשטפה אף היא. העולם החדש היה כישן.

ציפיות היו לי מהארץ ההיא, חולמניות וילדותיות, כפי שהיו לי מהחיים

עצמם ומעצמי. אך, הארץ ההיא לא איחלה לנו יום יפה, לא הודתה לנו 

על שבחרנו לבוא בשעריה. הארץ ההיא הייתה מבועתת מההמון. מאימת 

הכוח שראתה בנו, כלאה אותנו בַמקום שהיה התגלמות התנועה והחופש 

ואנחנו הסכמנו להיות עדר דחוס, בשדה התעופה האדיר שלה.

יקדתי. בערתי, טרם הפיכחון הצלול יזחל לאיטו ויכאיב לתודעתי, בטרם 

תיפרש התמונה בפשטותה: סירות עמוסות פליטים תמשכנה להיטלטל 

בין הגלים, נתונות לחסדי האוקיינוסים. העולם יגן לעד על הטריטוריות 

שלו.

התעקשות עלתה וטיפסה, דבקה בי ולא הרפתה, פיתתה אותי למשהו, 

שעוד לא התבהר לי במלואו.

כפות הרגליים שלי בערו איתי. הייתי חייבת להניע אותן מולה. 

מתוך קומץ השוטרים בחרתי בה, הצעירה השחורה, בורג קטן אומר-הן, 

שלא ידע, לא ראה, לא שמע. בחרתי לחלץ את רוחה מתוך אפוד המגן.

ואז, בבת אחת, ניערתי את כפות רגליי.

הזיע שלי הזקיף אותה. היא נדרכה כאילו עמדתי לפלוש לאדמת היבשת 

שלה. 

המשכתי, נוע ושוב. הראיתי גם למפרק הירך שלי מה זה. 

פסעתי ימינה. היא צעדה לשמאלה. פסעתי קדימה, היא צעדה לעברי. 

כל ניע שלה רקד עם שלי. 

התמסרתי למחול הזוגי. מוקסמת מהצלחתי לחולל, נדמתה בעיני תנועה 

קטנה כמהפכה. לעולם לא אדע, אם במין טקס נסתר, כושפתי להאמין כי 

עוד מעט היא תאותת לחבריה לברך אותנו, לפתוח בפנינו את השערים

לרווחה. אֵמון תהיה המילה שתיאמר בקול רם בלשונותינו הרבות ותלווה 

אותנו בדרכנו הלאה.

האמנם ידעתי, בגילי, דבר או שניים? טרד הקול, שהיגר אל תוכי.

בהביטי קדימה, נחמץ לבי לעתים על אירועים, שכבר לא אקח בהם חלק. 

אך, הייתה לי עדיין שהות להמיר גמלוניות נבוכה בתבונה מאירת-פנים 

מול רגעים קטנים, אשר נקריתי אליהם.

למשך שבריר שנייה ולא יותר צנח מבטי אל כפות רגליה. חייה היו שם. 

מאמץ ההתמדה. טקס סיום האקדמיה לשוטרים. אימא מוחה דמעה. 

נפוחות להחריד, הן גלשו מתוך נעליה. 

הבזקי פיסות ילדוּתי, חלקיקי סבל, נפלטו. הכאב על שראו אותי אחרת 

מכפי שאני. העמל המתמשך שלי להפשיט את עורי בפניהם, לֽנַצח את 

התיוג.

"את לא תעמדי בזה", חרצו את דינם בפניי, ללא היסוס, 

עצלני-המחשבה המתחלפים, פעם אחר פעם. "היא עדינה ושברירית", 

פטרו עצמם. מתרווחים בנוחות השחור-ולבן, טעו בילדה החיוורת 

ובהירת העיניים, שאת נחישותה טחו עיניהם מראות. רצוני, עז תמיד, 

נסמך על מענה לשוני לעיתים, לימד את הפוסקים הנרפים לקח. 

תחושה לא מפוענחת נמזגה בתוכי, צרבה כסרפד. הייתי תולה עצמי 

בזנב אותו שבריר שנייה, 

אך, הוא חמק ממני בלעדי. 

מפרק הירך שלי היה אז היחיד בי, אשר עמד לצדי. 

הריקוד חג סביבי והאט את עצמו. 

משטח לבן דהר מולי, שתי אותיות A מחוברות, האחת כחולה והאחרת 

אדומה, החליקו עליו ונפרדו לנגד עיניי.

ערפל התפשט. נשר כחול התקרב מתוכו לעברי, חובק ים בכנפיו. אותיות 

בכחול הקיפו את הים. 

הן לא התחברו לי למילים. הן היו רקומות.

עגיל זהב קטנטן נצנץ על תנוך שחור. 

מעלי התנגנה ברכות שאלה האם ארצה לשתות. 

אבל כבר נחתנו, הבליחה פליאה. 

שפה קרה של כוס נשקה לשפתותיי. המים היו צוננים. מבעד לזכוכית 

הקרה התכווצו האותיות ושבו זו לזו. גבי היה שעון לאחור, נתמך 

במסעד הכיסא. 

בטח! נחתנו מזמן, כמעט הכול התבהר.

היא הניחה את אצבעותיה הארוכות השחורות על כתפי. טבעת זהב 

דקיקה, בקושי נראית, בהקה מול עיני בדרכה ללטף את מצחי.

בעלה! הוא מגהץ לה אותם, גיליתי לעצמי. אולי בעלה, הזדרזתי לסייג, 

אולי זוגיות יפה להם. 

ואולי הוא לבן, המשכתי, משהה את גילוי אמריקה, מתקשה לעמוד

בגילוי האחר, אודותיי.