בלית ברירה, גירושין
לא חשבתי שזה יכול לבוא עלי, עלינו. אני בנאדם של זוגיות אחת, טובה, מתמשכת. אני לא הרפתקן, לא מחפש חוויות חדשות, לא מחפש זוגיות חדשה, מאתגרת, מעוררת, לא.
היו לנו כמה וכמה עשרות שנים טובות ביחד. מסביבי אמרו לי שזה לא מובן מאליו, שלא קל לתחזק זוגיות, בעיקר אם מתחילים להתגלות הבדלים, פערים, אי-הסכמות. יש תקופה, שנים, שאפשר לטפל, אפילו לגשר, על רוב הבעיות. חלק בהסכמה, חלק בריב, חלק בעצימת-עין, חלק בעקבות ובזכות שיחה פורייה. וחלק לא יפתרו לעולם, לפחות לא בעידן הזה… החיים, כאילו, ממשיכים, תוך כדי אי-ההסכמות.
בה-בעת שאנחנו בתוך הזוגיות שלנו, כל צד מפתח, מטפח, ממקד או בורא עולם ומלואו, של וסביב עצמו. עולם שבו הוא המרכז, הוא הנושא, וסביבו ובהתייחס אל עצמו, כל מה שקורה, כל מה שנאמר, כל מה שעולה בחלומות.
כל צד מנהל, או שהוא חולם שהוא מנהל, חיים חסרי-התחשבות בפרטנר, בצד השני. וגם אם יש התחשבות בצד השני, הרי היא בעירבון מוגבל, בהתניה שהאינטרס הקובע הוא האני-העצמי ורק אחר-כך יבוא האינטרס של הצד השני או של צדדים אחרים, נוספים.
במרבית המקרים, העולם הנוסף, נקרא לו "עולם האני", מחפש ומוצא לו פינה בתוך הראש שלנו, כמו כלבלב המתחפר ומארגן לעצמו מרבץ, בנוחות מרבית. שם בתוך הראש, הוא יוצר נוכחות שכזאת, שניתן יהיה להיכנס אליו, להפעיל אותו, כמו גנרטור חירום, כמו בית-קיץ, כמו מקלט לנשים מוכות, מקום שאליו אפשר לברוח בעת מצוקה.
כשכך הוא המצב, כשמתברר שאמנם הייתה לנו תקופה יפה, היו לנו השנים הטובות שלנו, זוגיות מתפקדת, אך לא עוד. כשמתברר שזו עת החריקות, הבדלי- הגישה, חילוקי-הדעות, ה פ ע ר י ם, ולא עוד, נגמר החשק למרוח ולטייח, כשעולה הצורך בתגובה אמיתית, משמעותית, כשהתחושה הדומיננטית היא שהפעם הזאת, במצב הזה, בריחה אל הראש השני, אל "עולם האני", לא תעזור, או-אז המסקנה היחידה מובילה אל הפתרון היחיד, האפשרי, והוא גירושין.
"תקשיבי", אני אומר לה, "תפתחי את הראש, פקחי עיניים, ראי נכוחה את המציאות – אין לנו מה לעשות יחד!
לא, אני לא שונא אותך, חלילה, נהפוך-הוא. ברוב הזמן אני עדיין אוהב אותך. את יודעת מה? אולי יותר מתמיד! אלא ששנינו יחד… כשני וקטורים הפועלים על אותו גוף, זה לא עובד!
ולך, אולי ברוך-השם, אולי לצערי הרב, יש לך סביבה אוהדת, תומכת. את מוקפת במאסה קריטית של אנשים שאומרים לך, כל הזמן, לא בלחש, בקול גדול, שהדרך שלך היא הנכונה, הדעות, האמונות, מערכות-היחסים, בחירת החברות והחברים…, כולם נכונים! לשיטתם, בוודאי שלדעתך, אין בך ובמעשייך שום טעות! את הצד הצודק!
לכן יקירתי, אשת-חיקי, כנראה, הלא-נצחית, אני צריך לעשות את הצעד, בלית-ברירה, ללכת לדרכי, לפחות מאותו החשש שמא נגיע לשלב שבו את תגידי לי ללכת, את תטרקי לי את הדלת בפנים. לכן יקירתי, אני חייב להיות המבוגר האחראי, למרות שבתעודות הזהות, את מבוגרת ממני, אני צריך למצוא את הכוח הפנימי, הנפשי, לגלות תעצומות-נפש, לארוז את חפצי ומטלטלי, ללכת לי לדרכי ולהקים לי בית חדש. בגירושין כמו בגירושין.
כן ישראלה, כן מדינה שלי, פעם אחר פעם אני מביט בתמונתנו מאז, עת נפלתי לזרועותיך, עת נשקתי את עפר-רגלייך, עת מיסדנו את יחסינו. אל מול זה אני מעמיד את שנינו, עכשיו, מול המראה ולצערי מה שאני רואה… זה לא זה, זה לא שייך, זה ללא תכלית, חסר עתיד.
אשר על כן, יקירתי, מדינת-ישראל שלי, מכורה שלי, לבשתי שק ושמתי אפר על ראשי. זה הרגע – מגורשת, מגורשת, מגורשת!"