עגבניה

אלף פעמים נפלתי לבור
ואלף פעם יצאתי.
ואלף שלבים היו בסולם
וכל שלב הוא... הרגל.

קטן. 
טכני.
לפעמים מטופש. 
אבל שלי. 
ההרגל ההוא? הוא שלי.
שזה יותר מכל מה שיש באותו הזמן לשאר העולם להציע.

כי בתוך הבור,
כשהמילים של האנשים שהכי אוהבים אותך מתנפצות כמו טיפות גשם על ניילון,
אתה מגלה שהחברה הכי טובה שלך היא העגבניה שאתה חותך עכשיו.

לחי ימין, 
לחי שמאל, 
שלושה טורים בכל לחי, 
שלוש שורות בכל טור.

כי בינך לבין העגבניה הזו כבר נבנתה האינטימיות. 
כי היא כבר ראתה אותך במיץ שלך אתמול ואתה יודע שהיא תהיה שם גם מחר.

איך אתה יודע?
כי היא נכנסת לסלט אחרי הריקולה, אחרי זה הגזר, אחרי זה הסלק, אחרי זה הגרעיני חמניה, אחרי זה מערבבים עם שתי כפות עץ, מהתא האמצעי במגירה הראשונה, בתוך הקערה מהמגירה השניה שמתחת למסננת.

כי הסלט הזה מגיע לפני המקלחת ואחרי ההתעמלות.
כי הרצף בוקר הזה הוא החלק ביום של הלהתלות-עם-הציפורניים-בכל-דבר-גשמי-בקיום, שאחריו מגיע החלק של הלרצות-למות-ולסרב-להאמין-לזה, ואחריו, בערב, השלב של הלהיות-מותש-כאילו-רצת-מרתון.

כי זה כמו שכשמתנגשת בך משאית במטריקס אז בעולם האמיתי הגוף שלך מת, אפילו שהוא נח על כורסה? 
אז ככה זה גם פה - כי במטריקס של הבור, הגוף הנפשי עבר גם היום את הבריכה הזו בשלום מהבוקר עד הלילה, עם השק מלט הזה שקשור למותניים, והצליח להשאיר את הראש מעל למים, בלי שהאנשים מסביב יבהלו.

אבל החלק הטוב הוא שמסיבוב לסיבוב, 
נעשה פחות מפחיד להיות בפנים,
ונהיה יותר קל 
להחזיק את המיקוד על להאמין אך ורק בדברים 
שאפשר לגעת בהם.

ויש בסולם הזה רפואה
כי ככל שהנשמה מתחילה לסמוך על עצמה שהיא יודעת לצאת
ככה היא פחות צריכה להחזיק בחיים האמיתיים את הפחד מליפול.
ובטווח הארוך, זו הדרך. שם החופש. 
כי כשחיים בלי להצטרך להחזיק, 
מרגישים שם את אלוהים בגשמי, 
ולשם הוא שולח אותי מהמטבח,
כשהוא מתחפש לעגבניה שחותכים אותה.

לחי ימין, לחי שמאל.
שלושה טורים בכל לחי. 
שלוש שורות בכל טור.