ההר

[Pierre-Yves Burgi] @ https://unsplash.com/@pyburgi

שוב פעם הם דופקים בדלת. הגיע הזמן, היא יודעת. כבר לפני שבוע מפתן הדלת סומן בורד אדום. ורד המזכיר שכל מה שפורח פורח בזכות הדם שנשפך. היא ידעה שלא תוכל להחביא אותו יותר את בנה בכורה יצחק. בסוף הם ימצאו אותו וגם אם היא והוא יתנגדו בכל כוחם את הריטואל יש לקיים. ומי שלא יקיים יומת בקלון כבוגד ומשפחתו תוגלה מהכפר ולעולם לא יוכלו לקרוא לעצמם תושבי המקום.

פעם בכמה שנים ההר מוציא עשן ואז כמו תמיד ,הכהנים עולים להתפלל ושלל הקינות ברחבי הכפר מתחילות, האמהות יוצאות לכיכר העיר נושאות תפילה להר שישקוט , נושאות תפילה שגם אם לא ישקוט לפחות שהפעם הזו זה לא יהיה תורל. ולאחר מכן ההגרלה מתקיימת ואותם בכורים שנבחרו מועלים לעגלה הנוסעת אל פסגת ההר שם לאחר תפילות וקינות של הכהן הגדול הם מושלכים אל הלוע המבעבע של ההר, אחד אחד הם נעלמים לתוך הלוע הרותח ובזמן שנעלמים לתוכו, סיפורי הגבורה נרקמים. כמה תרמו, כמה אהבו, כמה היו, איך בכוחותיהם נלחמו בהר, מגינים על חבריהם ועל תושבי הכפר בגבורתם. וכך אחד אחד הם מושלכים אל הבור המבעבע כשהקינות בכפר הולכות וגוברות, עד שהבעבוע נחלש , האש פוחתת וההר נרגע, עד הפעם הבאה. 

כבר כשיצחק היה פעוט, אהבה היא לספר לו את סיפורי ההר, סיפורי הגבורה של הכפר , על העשן שהיה ועבר, על איך פעם הצליחו להערים על ההר ולהשקיט אותו ללא קורבן וגם על המשלחות הקודמות של הילדים הבכורים הגיבורים שבזכותם ההר שקט והם יכולים לחיות בשקט בכפרם הקטן. יום אחד בזמן שסיפרה לו את הסיפור על משלחת הגבורה שהגנה עליהם בזמן ההתפרצות הגדולה התבונן בה יצחק בעיניו החומות הגדולות ושאל ״אמא, אם ההר כל כך מסוכן למה אנחנו לא מתרחקים ממנו למקום אחר שאין בו הרים מסוכנים כל כך?״ היא לרגע נרעדה וענתה לו ״אהובי אין לנו מקום אחר הרי רק בכפר הזה אוהבים אותנו ומקבלים אותנו פעם כשחיינו במקומות אחרים התנכלו לנו ומאז אנחנו פוחדים לנסות..הכהן הגדול בדרשה השבועית שלו מלמד אותנו כמה כולם מחפשים את רעתנו, שונאים אותנו, ומחכים להזדמנות שנעזוב כדי להתנקם בנו ..וגם לך אני אומרת , אל תסמוך על אף אחד שהוא לא מהכפר שלך כי כולם יחכו לרגע שיוכלו להתנכל לך, רק כאן אתה מוגן״ ובזמן שאמרה ליצחק את המילים האלו נרגעה הכל היה פתאום כל כך פשוט ומובן, התבוננה בעיניו והבינה פתאום וכשעוד משלחת של בכורים יצאה לכיוון ההר , זה לא שלא הייתה עצובה היא אפילו שרה את שירי הקינה במלוא הכוונה אבל הפעם שרה בכוונה מלאה, מקבלת שזה המחיר שצריך לשלם כדי לחיות בכפר הזה.

השנים עברו ויצחק גדל, ומה לא ניסו תושבי הכפר לעשות , פעם הם מילאו את ההר בפרחים, אחר כך שפכו מי ים אל תוך הלוע המבעבע, פעם הביאו חביות אבק שריפה ופוצצו , ופעם צמו במשך כחודש מתפללים על כל חטאיהם ומקווים שכשיטוהרו יפסק ההר מלהוציא לבה רותחת. אבל ההר המשיך בשלו ואחת לכמה שנים התחיל להוציא עשן לבן המבשר על הבאות.

יום אחד בזמן ששטפה כלים שאל אותה יצחק ״אמא כשאני אהיה גדול גם אני אצטרך להיות גיבור ולהגיע לראש ההר?״ הדם אזל מפניה ואז אחרי שלקחה נשימה ארוכה אמרה לו ״לא יצחק , עד שתהיה גדול נמצא כבר פתרון וההר ישקוט״ זה לא ששיקרה, היא באמת רצתה להאמין שכך יהיה, שדברים ישתנו, שאיזו תפילה חדשה, איזה קסם איזה פתרון יעצור את ההר כי את יצחק אהבה כמו שלא אהבה מעולם , את יצחק בנה הבכור והיחיד. והנה, דפיקה בדלת.