נדמה שה

ישנה תחושה, כי אין אנו מדברים יותר,

אנו מתכתבים.

אין אנו מסתכלים באמת,

אנו בוהים.

ישנה תחושה, כי אין אנו מקשיבים,

אנו מקליטים שחלילה לא נפספס.

נדמה אף שאין אנו הולכים יותר,

אנו עושים ספורט.

אין אנו נוגעים, הכל זה טאצ' בלאו הכי.

אין אנו טועמים, אנו מעלים לרשת כתמונה הזוכרת עבורנו.

אך אנו עצמנו- איננו שם.

העולם ישאלנו "מי אתה?" ואם אין בפינו התשובה, העולם יענה עבורנו. אך רגעים לפני שאנו עוצמים את עינינו,

ומניחים עוד יום מאחורינו,

אנו מודים בכל.

בפני עצמנו,

שכן אנו,

היחידים שיכולים להכילנו.