לאורך כל קווי הרוחב

אבא שלי הרג דוב. במו ידיו הקפואות הרג אותו. הידיים הגדולות שכרו שמה זהב מגדות הנהרות הקפואים, שבאצבעות ככה חשופות הוציאו דגים מהמים מתחת קרח של נהרות קפואים. אבא שלי עבד בפרך כמו בוני פירמידות בחמסינים של מצרים, אולי זה את תביני יותר. מינוס 19 מעלות זה לא משהו שאפשר להבין. גרנו באוהל קטן, באוהל! פאפה ומאמא ואני הקטנצ'יק, וכל הזמן חיינו סביב התנור אבן שבאמצע שלו. אחד-עשר חודשים בשנה התנור הזה עבד. הידיים הקפואות של אבא הביאו עצים לתנור זה. אין לי מושג מאיפה כי כלום לא ראיתי שגדל במדבר הלבן הזה. איך אני מסביר לך פחד שתנור יכבה? שאש תפסיק? פחד מוות. אנשים שמה מתו מקור, קפאו למוות. רק דובים יכולים לחיות שם בלי בעיות. חלמנו שאם למות אז עדיף מדוב טורף. מוות מדוב היה נשמע מוות חם, כמעט נעים, והיו מקרים כאלה. על זה לא מדברים אולי כי זה נשמע עוד פחות הגיוני ממינוס 19 מעלות. כולם מדברים על הכלא והשלג והרעב אבל היו גם דובים והיו גם משפחות כמו שלנו שהביאו לכאן בשביל לעבוד לא בשביל כלא. מי את חושבת בנה את כל הכבישים והבניינים שרואים שם היום? מי נגע במו ידיו בזהב ובדגי מאכל ולא יכול כלום לעצמו, רק תלושים? אבא שלי! אבא שלי אמר לי לאהוב אמא רוסיה אז אהבתי. לא ידעתי שיש מקומות אחרים, שיש שמש אחרת, שמזהב זה יש ארמונות במוסקבה, שהם זורקים שם דגים מבושלים לפח. אבל אבא שלי הרג דוב! אני זוכר הרבה שימושים עשינו איתו. אבא לא רק הציל אותנו מטרף, בזכותו היה לנו פרווה, היה לנו נעליים וכן כן, לא היה לנו מחסור באוכל לתקופה. אחר-כך אבא כבר לא היה בא הרבה זמן. מזל שלנו שלאמא היה עבודה כמו שצריך במפעל. לא העזו לנגוע בה. אמא הבטיחה לי שאבא יחזור. את יודעת, אם הוא היה חוזר לא הייתי עוזב. גם את המקום הכי קר בעולם לא הייתי עוזב. אבא שלי הרג דוב! את שומעת?
כל יום יש לסבא יורי סיפור. אני מקשיבה לו בשקט וחושבת - אם אדם מקיף את אחד הקטבים ועובר דרך כל המרידיאנים, הרי שהוא ביצע לכאורה הקפה של כדור הארץ. אני אוהבת גלובוסים עם קווי רוחב ומרידיאנים זוהרים. אבא של בני הקטן היה מוורנסי. אבא של בני היה מארץ המוצא של תוכי הדררה. הרבה קווים התוכים חצו בשביל להגיע עד פה והם בכלל לא יודעים. בזכותו נולד לי תינוק יפהפה, קטן, צייצן ומעט מלוכסן.
נובוסיבירסק וורנסי הן על אותו קו אורך. מחר אבדוק כמה קווי רוחב יש בין רוסיה להודו. כמה תוכי דררה ירוקים יכולים לעבור את הקווים האלו או כמה שלג צריך בשביל למלא את הקווים האלה. סתם. פשוט הן מתחברות לי כאן, ברמת-גן, בספסל ליד שער הגן של בני. מעלי עץ מלא תוכים מהודו ולצדי סבא אחד מרוסיה, שמחכה כאן לנכד שלו יחד איתי כל יום ומספר סיפורים. ולי החיבור הזה פותח את כל המרידיאנים, את כל השפות.
סבא יורי נזכר איך אמו שמרה עליו בשלג. כיסתה אותו בשמיכה חמה מלאה בצמר-גפן לבן, האכילה אותו דייסה לבנה מתוקה רותחת עם ריח שאין כאן בארץ ושרה לו שיר ערש לבן. הוא היה בוכה ושואל איפה אבא והיא המשיכה לשיר. היא אמרה לו שאבא עוד מעט יחזור והוא שאל אם אבא הלך למלחמה, אם אבא גיבור. היא נישקה אותו במצח ואמרה לו, סבלנות ילדי, תזכור את אבא, תזכור.
בלילות כאן בארץ, נטולי הדייסה, הוא חולם על סוס לבן וזקן, ורוכבו האציל, במעיל, מתקרבים אליו לאט בשלג. הוא יודע, זה אבא אולג. בימים הוא מחכה לנכדו מתחת לעץ מלא תוכים, שחושבים שלא רואים אותם בין העלים, שחושבים שלא יודעים שברחו, שאין עכשיו ילד שמחכה שיחזרו.
גם לבני הקטן אין אבא!
אני מנסה להגיד לסבא יורי אבל הוא בשלו ואני יושבת וממשיכה להקשיב לסיפור שלו על דגים במים קפואים, על דובים, על ציפייה בשלג הקר ועל חלום על סוס עייף מתקרב בהליכה עם רוכבו האציל בפרווה ומעיל.
בני תמיד רץ קדימה, מגיע לשער ראשון. אני מנפנפת לסבא יורי לשלום. נכדו ודאי מחונך, מרים את הכיסא בסוף כל יום ובטח יוצא מהשער הזה אחרון.
כמו בכל שפה, כמו כל הילדים גם סבא יורי רק רצה כף יד בטוחה, חמה או אפילו קרה, או רגל גדולה לחבק, להקיף בין ידיו. רק רצה אבא שיחמם את ליבו הקט מהזיכרונות מהשלג. לעצום עיניים בביטחון שאבא יגיע מחר דבר ראשון. הוא עדיין רוצה יד גדולה אבהית אבל יש לו רק סוס בחלום והוא לא מאמין באמת, שאבא מת.
4021 קילומטר בקו אווירי בין נובוסיבירסק לוורנסי. ואותי מעניינים קווי רוחב ואורך זוהרים על הגלובוס וטריקים איך להקיף את כדור הארץ. בחלומות שלי אני רואה תוכים ירוקים משחקים בשלג לבן וילדים בלי אבא הולכים לגן. ילדים בלי אבא דומים לאורך כל קווי הרוחב. אין להם מרידיאן מרכזי להסתדר סביבו. אין להם הערכה איפה הקטבים, אין להם קואורדינטות מדויקות. אין להם אבא. בכל השפות.