היא לא מנשקת אותו בסוף

Image by Couleur from Pixabay

חושך. פנס יחיד מאיר על קרטון הגזור בצורת עיגול.

צעירה יפה עומדת על שפת אגם, כלומר, על שפתה של מראה גדולה המונחת בהטיה, פיסות צלופן בגווני כחול מודבקות לכל אורכה. 

פניה של הנערה אומרות יגון עמוק כשהיא מסתובבת וגבה למראה.

בחור כחוש עומד בצללים, מכופף. עיניו הכהות בעלות המבע הרדוף משתקפות דרך המראה. הן לטושות בצעירה, חושקות בה יותר משניתן להודות. מזל שאיש אינו מבחין בכך.

וואביט. הבחור מקרקר בקול גרוני עמוק.

מספר ילדים צוחקים חרש. 

"הגנרל עזב אותי," אומרת הצעירה בקול רם, כמו לא מאמינה למילים אשר יוצאות מפיה. דממה מתוחה משתררת.

"הקדשתי לו את אהבתי כולה," היא תולשת פרחי פלסטיק מסומנים ומעיפה אותם מאחוריה בתנועות מדויקות ואלגנטיות, נעות בקצב קולה המתנגן.

"כל ערב בישלתי עבורו מרק," הקול הופך לתחינה דקה, "עמלתי שעות רק כדי שיבלה עמי כמחצית השעה לאחר יומו הארוך, בטרם יברח לשינה..." היא נותנת לסוף המשפט להתארך, גופה דומם. 

"כעת משהלך, עם מה הוא הותיר אותי?" היא נעצרת בעיניים פעורות מול הקהל, "עם קערת חרס סדוקה, קדרה ריקה ולב שבור".

היא טובה, חושב הבחור הכחוש בעודו מקרטע סביבה בקפיצות גמלוניות, כמו מנסה ללכוד את תשומת ליבה. הילדים מצחקקים שוב.

העלמה מסבה את גבה אל הצד השני, כך שהכפוף מצוי מחוץ לטווח ראייתה. היא נאנחת בדרמטיות, "אם רק הייתי עוזבת אותו טרם נעזבתי על ידו, אולי לא היה טעם הפרידה כה מר".

וואביט. הבחור מקרקר שנית, גלי הצחוק מתגברים.

"כמה מר הערב הזה," הבחורה זועקת, מאחורי גבה היא מסמנת בכף יד מורמת, מוסתרת מעיני הקהל. היא מורידה אותה בתנועה חדה והכפוף קופץ לעברה - בדיוק כשהיא סבה הצידה. הוא נופל בסרבול. קול צחוק מהקהל.

"כמה מר לי לבדי!" היא ממשיכה, שוב מרימה יד מאחורי הגב, מורידה אותה, הכפוף קופץ לצד השני, למקום עומדה - בדיוק כשהיא צועדת חזרה, ראשה מופנה ממנו. הוא נופל על גבו. צחקוקי הילדים מתחזקים.

"אם היה רק מי שינעים את זמני בקול שירה מתוק..." דועך קולה בעצבות. וואביט? הכפוף מקרקר בתהייה, כמעט בשאלה. הקטנים יותר משתוללים מצחוק.

"נראה שכך נגזר עליי, להישאר על שפת האגם שבו פגשתי באהובי לראשונה, כשאני לבדי," היא עומדת ברגליים פסוקות במרכז הבמה. הכפוף מתגלגל ונשכב, בטנו צמודה לבמה המסריחה, האיפור הירוק כבר זולג אל תוך עיניו. הוא משעין את ראשו על מרפקיו בתסכול שקט, נכנע.

"אולי הייתה כל תקופת פגישתנו כחלום," הצעירה אומרת בקול נוגה ועוצמת את עיניה, "וכל שנותר לי... הוא להתעורר".

מחיאות כפיים רמות נשמעות, יותר מצד הורי הילדים היושבים בקהל. נראה שרוב הילדים. ממצמצים מול האורות הנדלקים, קצת הופתעו מכך שזה היה סיום ההצגה. 

*

"כל פעם מחדש," אמר יוני בתסכול. שניהם ישבו בחדר החזרות, כבר לבושים בבגדיהם הרגילים וניקו מפרצופיהם שאריות איפור מול מראה גדולה.

"הם ילדים!" מחתה אילנית ונטלה עוד מגבון.

"אז לא אמורה להיות להם רגישות אנושית?!" יוני נעץ בה מבט כהה ורדוף דרך המראה.

"אין להם את מנעד הרגשות שיש לאדם מבוגר," היא התעקשה.

"אני חושב שאת קצת מזלזלת במורכבות הרגשית של ילדים..."

"אני חושבת שאתה קצת מפריז בהבנה שלהם את ההצגה".

"עכשיו את סתם משנה את הנושא-"

"אתה כל הזמן שוכח, יוני! ילדים לא יודעים מה זאת אהבה, בטח שלא נכזבת, הם לא מכירים פרידה מהסוג הזה".

"אני עדיין לא חושב שזה כזה מצחיק," יוני משך בכתפיו.

"אה, אז אין להם חוש הומור מספיק איכותי לטעמך? מי עכשיו מזלזל בילדים?"

הוא התכוון לענות לה כשראה שהיא צוחקת. הוא החליט לעזוב את זה לפי שעה.

"קפה?" שאל וכבר תלש את הספלים מהמעמד שסמוך לקומקום, בגבו אליה.

"אה, היום לא," אמרה אילנית, אף שרק פעמים נדירות סירבה להישאר איתו לספל חם אחרי ההצגה, גם אם היה מאוחר ושניהם היו עייפים.

"הולכת לבן זוג, הקצין הזה שלך?" יוני נתן לקולו להישמע אדיש ככל הניתן.

חצי פעימת לב של שתיקה.

"אה, נפרדנו".

הספל החליק קלות מאחיזתו של יוני, הקרמיקה הדקה נחבטה בשיש ונסדקה.

"חשבתי שסיפרתי לך," קולה הדק של אילנית היה כמעט שביר, "שיבצו אותו בצפון והוא אמר... טוב, אני הסכמתי... החלטנו להתפצל".

"אני מבין, מצטער בשבילך," יוני לא היה יכול להיות שמח יותר, אך השתדל לא להראות זאת.

"אין צורך," קולה התעודד באחת, "בדיוק התחלתי לצאת עם מישהו מקסים, זמר, למען האמת. הוא בדיוק אוסף אותי למסעדה". 

לבו של יוני צנח בחזרה. "תהנו," קולו קירקר מתוך גרון יבש.

חצאי משפטים בודדים הוחלפו ביניהם ואז לקחה אילנית את תיקה ויצאה.

יוני לחץ על מתג הקומקום, בוהה בספל הסדוק שנייה לפני שהתעשת והכניס לתוכו שתי כפיות וחצי של קפה שחור. כשבא למזוג את המים מצא שהקומקום היה ריק.

"קערת חרס סדוקה, קדרה ריקה ולב שבור," המילים המתורגלות קפצו לראשו בקולה הענוג של אילנית. 

יוני טלטל את ראשו, כמו מתנער מהתחושה המציקה שאחזה בו. 

הוא מילא מים והמתין שנית עד לרתיחת הקומקום. לאחר מכן מזג לספל ועירבל את הנוזל המר בכפית. 

"כמה מר לי הערב הזה," הוא מלמל בלי משים, "כמה מר לי לבדי".

כשסיים לשתות, שטף את הכוס והניח אותה הפוכה על המעמד. לאחר מכן אסף את חפציו ויצא מחדר החזרות, נועל את הדלת.

הערב רק החל להחשיך, אך ירח עגול מלא כבר עמד בשמיים, תלוי כמו מדבקה, כמו קרטון גזור בצורת עיגול המואר בפנס יחיד.

*

נכתב על-ידי
מור משרקי
נושמת קריאה וחיה כתיבה, אוכלת אותיות כשמתחשק לי. קופירייטרית, כותבת תוכן ומשתעשעת בטקסטים באופן שגרתי. מתפרנסת מכתיבה, ממש כאן: Https://did.li/moretext
הדף נקרא 130 פעמים
אהבתי חיבבתי
3 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי