חתול (זכרונות ילדות 1)

מוקדש לחתול שאהבתי במיוחד.
וכרגיל אשמח לתגובות ואף לשיתופים אם בא לכם.

כשהייתי ילד יום אחד אבי הביא לי ולאחי מתנה גור חתולים ג'ינג'י שזכה מיד לשם צ'יץ.
ובכן אותו צ'יץ גדל והפך לחתול ענק המטיל אימה על כל החתולים בשכונה. תקצר היריעה לתאר את צ'יץ נשמתו עדן, אציין רק כמה אנקדוטות.
למשל:
פעם שהוא הסתובב ברחוב (הפרחח) אמא שלי קראה לו, (מקומה רביעית) לחזור הביתה.
הוא ניסה להתחבא מתחת למכונית.
אמא שלי שהכירה את התכשיט, מיד אמרה לו: "אני רואה אותך! הביתה מיד!"
וצ'יץ יצא מבויש מתחת למכונית ועלה הביתה.
למשל:
אהבתו הגדולה הייתה לשניצלים ולא פעם אחת, כשהיינו יושבים מסביב לשולחן לארוחת צהריים, הגנב הזריז היה מושיט כף זריזה, נועץ את ציפורניו בשניצל (שהיה על הצלחת) מוריד אותו לרצפה ובורח יחד עם שללו מתחת לספה (ולא עזרו כל העונשים).
למשל:
יום אחד אחי הגדול שהגיע להתארח לכמה שעות, הביא בטעות הביתה כלב.
מאז אותו היום צ'יץ לא חיבב אותו.
עד כדי כך, שאחי הגדול לא היה יכול לישון בבית כי החתול היה מחכה עד שיירדם ושורט אותו בהתלהבות ובורח.
ולא עזר לאחי הגדול הסולחה שביקש לעשות עם החתול (מנחת שניצל והתנצלות מכל הלב), מאותו היום הוא היה חייב לישון עם דלת סגורה, נקודה.
למשל:
לאחר שבגר והגיע לגודלו המלא, לא היה כל סיכוי לכל חתול אחר להסתובב בשכונה. כך למשל במשך כמה שנים, לאחר כל המלטה של חתולה בסביבה, היו כמעט כל הגורים ג'ינג'ים, והמבין יבין.
למשל:
כל ילדי השכונה הכירו אותו ואף חיבבו אותו. והיה לו את המנהג ללוות אותנו לכל מקום בשכונה. אם אמא שלי הייתה הולכת למכולת – הוא היה מאחוריה. אם אחי הצעיר היה משוטט בסביבה, הוא היה מאחוריו. אם אני הייתי הולך לתנועת הנוער – הוא היה מלווה אותי, ולעיתים הייתי חייב לנזוף בו ולשלוח אותו הביתה, כדין ילד נודניק הנדבק למבוגרים... ותסכימו איתי שאין דבר מביך יותר לנער צעיר מאשר לשוטט עם נערת חמד, לשבת על ספסל בגינה ולגלות שחתול ג'ינג'י ענק משגיח עליו (כולל הערות ויללות ביקורת).
אבל, לא על צ'יץ נשמתו עדן רציתי לספר.
שנים אחרי צ'יץ קיבלנו לבית חתול אחר, חתול סיאמי יפיפה וטוב לב בצורה קיצונית.
מסיבה כלשהי בחרנו לו את השם "טיטוס" והוא הצטרף למשפחה.
טיטוס טוב הלב היה חתול מושלם. יפה, חביב, מגרגר בהתלהבות, חובב ליטופים, פינוקים שניצלים, וטונה, ואף מתבודד מידי פעם בהתאם לטבעו כחתול.
אלא מה, מתברר שהוא היה החתול חסר המזל ביותר בעולם.
למשל:
יום אחד ישב לו טיטוס והשתזף להנאתו על חלון המרפסת הקטנה (קומה רביעית). אמי, שמשום מה לא שמה לב אליו, סגרה את החלון בתנופה אחת ורק הספיקה לשמוע את שריטותיו של החתול שגילה להפתעתו שהוא בדרך הקצרה לחצר.
האמת היא שעוד בטרם הספיקה אמי המבוהלת והחרדה לגורלו של החתול להגיע לדלת הדירה, כבר היה טיטוס הצורח למעלה (4 קומות), המום ומבוהל כדבעי, וברגע שהדלת נפתחה הוא שעט מתחת לספה בסלון וסירב לצאת.
יותר משש שעות של התנצלויות (פלוס 2 קופסאות של טונה) עברו עד שהוא היה מוכן לצאת מתחת לספה בסלון.
למשל: יום אחד ירד טיטוס לחצר לטייל. כפי הנראה כלב שעבר שם הפחיד אותו מאוד והחתול המבוהל מיהר לטפס לראש עץ הברוש. וכשאני אומר לראש העץ, בדיוק לזה אני מתכוון. החתול המבוהל תפס עמדה בראש העץ, פחות או יותר מול החלון בחדר השינה של הורי.
וכך ישב לו טיטוס בראש העץ ויילל בבהלה.
אחי הצעיר יצא מיד במשימה דחופה לחלץ את החתול, אך לא הצליח לטפס אלא עד מחצית הגובה.
שכנים טובי לב הביאו סולם שאולי יעזור במשימה, אולם גם הסולם היה קצר. מתנדב נוסף ניסה לטפס על הברוש, אולם לא הצליח להגיע יותר גבוה מאחי הצעיר היות והעץ הופך לדק יותר ויותר ככל שהוא התקרב לצמרת... גם מכבי האש שהגיעו ניסו את מזלם ונכשלו.
וכך ישב לו החתול האומלל על ראש העץ, כשמחצית מילדי השכונה מתענגים על המחזה המרנין, והמחצית האחרת עלתה אלינו לדירה כדי להציץ בו מקרוב ולנסות לשכנע אותו לרדת. והוא, החתול, רק יילל בכל כוחו לעזרה, אך היה מבוהל מכדי לרדת בעצמו.
הגדיל לעשות אחי הצעיר שאחרי ארוחת הערב לקח רגל של עוף וחשב שאולי מאכל התאווה הזה ישכנע את החתול לרדת.
לאחר שנופף אחי למול החתול ברגל העוף כמה פעמים, ואף שיבח בקולי קולות את איכותו וטעמו של העוף, התברר שאולי טיטוס מאוד רוצה את העוף, אך הוא עדיין פוחד לרדת.
וכך, שלושה ימים פחות או יותר בילה טיטוס את זמנו על העץ, תוך שהוא הופך לשיח השכונה למקור להתערבויות אינסופיות בין ילדי השכונה לגבי שעת הירידה והיום המשוער. מידי פעם אמי או אחי דברו אליו, מפצירים בו לרדת בכל זאת, ומבטיחים לו מטעמים ופינוקים לרוב.
אומרים כי הרעב מתגבר על כל פחד – צודקים.
בסופו של דבר החל טיטוס הרעב מאוד לרדת לאט לאט מהעץ, ונפגש במחצית הדרך עם אחי הקטן. לאחר שנפגשו, נצמד החתול הרועד לאחי ויחד צלחו את הירידה, שבסופה מיהר החתול לרוץ חזרה לדירה ולזלול שפע של מאכלים.
אולם המקרה הזה הוא כאין וכאפס לעומת המקרה הבא.
וכך היה:
תחילתו של הסיפור הוא בדג.
היה לנו בבית אקווריום וטיטוס נהג להסתובב סביבו שעות וכפי הנראה לתכנן איך יום אחד הוא ידוג לעצמו דג אחד או שתיים.
לרבים מהילדים בשכונה היה.
כמו ילדים אחרים בשכונה, עברנו מהר מאוד מגידול דגי נוי צבעוניים לגידול "מקצועי", קרי דגים "אגרסיביים".
ובכן, אגרסיביים הם דגים שאינם מסתדרים היטב עם דגים רגילים, הם תוקפים אותם ולעתים אף אוכלים אותם.
יצוין למשל דג הקרב ה"סיאמי" המפורסם שבכל פעם ששני זכרים נמצאים יחד באותו האקווריום, הם נלחמים ביניהם עד מוות (לא אכנס לקרבות הדגים שנערכו בין הילדים המגדלים בשכונה – זה לסיפור אחר).
אבל, הדג הכי נחשב בשכונה היה דג מסוג "אוסקר", דג תוקפני שהיה יצור נפלא, שחור וגדול, בעל כמה קשקשי זהב, פה ענק וחיבה לקטטות.
לי ולאחי היה אחד כזה וטיפחנו אותו במיוחד. למשל, מעולם לא זרקנו לו סתם אוכל – תזונתו העיקרית הייתה מחתיכות שניצל לשעבר, או כבד חי שאותו היינו מדביקים על חלקו הפנימי של מכסה האקווריום כדי שאוסקר הנ"ל יאלץ להוריד את החתיכות בקפיצה וכך יתחזק ויהיה אלוף השכונה באגרסיביות.
לעתים היינו קונים בחנות החיות דגי "גופי" בהיריון, שמים אותם במיכל נפרד ואחרי ההשרצה היינו כל כמה ימים מעבירים כמה גופים צעירים לאקווריום ורואים בסיפוק איך ידידינו האוסר היה מתגנב מאחוריהם ובולע אותם בלגימה אחת.
היינו מאוד גאים באוסקר וברוח הלחימה שלו, בעיקר ביום בו אחד מחבריו של אחי הצעיר לא שעה לאזהרות וניסה להכניס אצבע לתוך האקווריום וזכה בתגובה בביס מכובד באצבעו.
ובחזרה לטיטוס.
אחר צהריים אחד, שמענו לפתע צרחות נוראיות בוקעות מחדר הילדים.
מיהרנו לרוץ פנימה.
מהר מאוד התברר כי טיטוס החתול הסיאמי שמאז ומתמיד חיבב את הרעיון לצוד כמה דגים להנאתו, ניסה לנצל את ההזדמנות ששכחנו את מכסה האקווריום פתוח כדי לצוד לעצמו ארוחת ערב פרטית.
אלא במקום דגים מבוהלים מצא טיטוס אוסקר לוחמני. החתול הושיט את כפתו, ואוסקר שלנו פתח את הפה, אחז בכפתו בכוח ומשך אותו פנימה לתוך האקווריום.
כתוצאה מכך ראינו אני ואחי חתול אחד, מבוהל וצורח בבעתה בתוך האקווריום, אוסקר הדג העצבני משוטט סביבו בחימה שפוכה ומנסה לנגוס בו בכל כוחו, מתוסכל מכך שלחתול יש פרווה במקום נתחי בשר עסיסי, בעוד החתול מנסה בכל כוחו לצאת מהאקווריום.
ובכן, חילצנו את החתול הרטוב מתוך האקווריום, וכמובן שהוא ברח מיד, נוטף מים ומושפל מתחת לאחת המיטות.
אחרי כמה שעות הוא העז לצאת מתחת למיטה, עדיין לח ומושפל עד עמקי נשמתו.
מאותו היום ואילך, טיטוס לא העיף מבט שני על האקווריום.