180 מילים
180 מילים, חשב לעצמו כשהוא מדליק סיגריה בסיגריה. מה כבר אפשר להגיד ב180 מילים, בן של זונה. דוקא עכשיו, שניה לפני שהחליט לגמור את זה סופית הרגיש שיש לו לשם שינוי מילים. תמיד בסיטואציות האלו היה מוצא את עצמו שותק, וכל מה שהיה יכול להגיד היה נשאר בפנים בתוך הגוף, יוצא ברעד או באולקוס צורב שהיה מלווה אותו במשך ימים.
אבל הפעם זה היה שונה. הפעם, אחרי עבודה סיזיפית עם המטפל שלו הביא את עצמו למקום שבו יוכל סוף סוף לבטא את המחשבות, התשוקות, את כל מה שהחזיק בבטן במשך שנים. כאילו שנים חיכה לרגע הזה שיגיע. והפעם הוא ידע, שהוא יעשה את זה.
כיבה את האור וחיכה. ביד אחת סיגריה שסופה הקרב מרמז על כך שהזמן עבר והרגע הגיע. ביד השניה, הקפוצה, סמית אנד ווסון, מגעו הקר בידו מזכיר לו מה יהיה עליו לעשות בקרוב. מבחוץ שמע את סיבוב המפתח במנעול וכשהדלת נפתחה הוא ראה אותו, נכנס הולך באותה הליכה טווסית, מוכרת לו כל כך. אם רק היה אפשר להחזיר את הזמן לאחור, חשב, אז אולי... אבל אז כשנפגשו מבטיהם הוא ידע שעכשיו זה כבר מאוחר מדי. עכשיו נגמרו המילים.