העולם הרטוב

24.6.17
כחלק מהמחשבות על עולמות מקבילים... והכוח שהם יכולים להעניק לעתים.

רז תמיד הלכה לראי הנהר. מאז הייתה ילדה קטנה האמינה כי מתחת לפני המים קיים לו עולם שלם, זהה לעולם היבש שלה בו חיה בת דמותה ההפוכה וכל חבריה ובני משפחתה חיים לידה אף הם. בעולם הרטוב, כך האמינה, הכל קל וטוב ילדים לא נשארים רעבים לעולם ואף אחד לא מגיע למיטתם באמצע הלילה לטרוף את גופם ונשמתם. היא אהבה את ראי הנהר שלה וביקרה שם לעיתים קרובות, כל אימת שניתן לה, ולא חיפשו אחריה. במיוחד אהבה לשבת על שפתו, רגליה מטופפות במים מנסות להשיט את העלים הרטובים ושולי שמלתה הרטובה צפים סביבה כמפרש. היא דמיינה שדמותה הרטובה מקשיבה לה ללא מילים ואוספת את דמעותיה אליה והופכת אותן לרסיסי אומץ. אחרת לא מצאה הסבר לתחושת הכוח האדירה שהרגישה תמיד כשחזרה לבית המלוכלך. באותם ימים גם גערותיה של אחותה הגדולה לא הצליחו להוציא אותה משלוותה, צעדיו הכבדים של אביה מחוץ לחדרה וריחו החמוץ מזיעה לא גרמו לה לדפיקות הלב המוכרות. היא פרסה את ידיה על חזה והרגישה את רסיסי האומץ שלה נאספים ועולים במעלה גרונה ומונעים מהדמעות להציף את עיניה וליבה. היא הרגישה כאילו היא אינה שם בכלל, זו רק ההשתקפות שלה שמתעתעת בהם שוב. היא עצמה יושבת ליד שולחן ערוך בכל טוב בעולם הרטוב שלה, כולם מחייכים ומברכים, וריח מתוק וחם עולה בנחיריה. היא כמעט מחייכת. אדווה סוערת אחת תמיד הקיצה אותה מדמיונותיה באותו שלב. אביה קם מעליה ומזרון המיטה חזר לצורתו המקורית. איומיו הקבועים לבל תספר על שקרה נשמעו לה כהמהום. ברור! הקול נשבר לרסיסים מתחת למים. מוזר איך אף אחד לא מבין זאת חוץ ממנה.