איך בשנייה אחת

עד הרגע שבו באו לאסוף אותנו, הכל עוד היה נראה פחות או יותר נורמלי. אודי אומר שהכל תמיד אותו דבר, אבל כשאנחנו יושבים ברכבת שמטיסה אותנו עכשיו לצד השני של שביל החלב, השד יודע לאיזו מטרה, אני לא יכול אלא לשקשק במכנסיים שלי. 

אתמול עוד היינו אזרחים חופשיים של התשלובת. היום אני לא יודע מה אנחנו. אני משוטט בקרון שלנו הלוך חזור ומעיף מבטים מודאגים בחלון שמציג לנו רק שחור וכוכבים. אז כן, עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו יש משמעות אפלה לסיטואציה הזו. וככל שאנחנו ממשיכים לטוס בתוך המסילה השקופה הזו, אני רק יותר ויותר מודאג. 

אודי שם לי יד על הכתף ומזכיר לי שצריך לשמור על השלווה בשביל הילדים. אז אני לוקח נשימה עמוקה ומשחרר ומתייצב. מה שיבוא יבוא. יש בנו כוח ועוצמה. אנחנו לא פראיירים. אנחנו ג'יס. אני מעלה את אחוזי החמצן בדם שלי קצת ומשחרר עוד קצת סרוטונין. והגוף נהיה שליו ומוכן. יתכן שנצטרך לצאת לפעולה מהירה כשנגיע.

הקרון משקשק קצת מידי פעם. ואמירה מעיפה לעברי מבט חם ומחייך. אני מחזיר חיוך ומתחיל לעבור אחד אחד על האיברים שלי ולהכין אותם באופן יסודי. אם יש לנו זמן, ננצל אותו היטב. אודי מהנהן ואני בחזרה אליו. 

הבעיה עם פוליטיקה גלקטית היא שכל כך הרבה קורה בכל רגע נתון שאתה לא ממש יכול לקבל תמונה אמיתית. ידענו שיש לזה איזה קשר למגיפה המשונה שהגיעה מעילם 10. לפני כמה שנים, כשהתפשט גל של איזה גזע חייזרי תוקפני במיוחד עשו אותו דבר. בודדו, שלחו למחנות זמניים. הם היו מסוגלים לשנות את מראם כרצונם ועשו בזה שימוש. היה צורך דחוק להרחיק את כל מי שבטוח עדיין לא ננגע, אספו אותנו על ספינות כדור נעולות ושלחו אותנו השם יודע לאן. לא היו חלונות. בסוף החזירו אותנו הביתה והכל היה בסדר. חוץ מבג'וטה, שהפך לעולם אסור וגיהנומי. מידי פעם היינו רואים את הפידים מהגשושים ששלחו לשם. אבל לפעמים אתה שומע שזו קונספירציה ובעצם הפכו את בג'וטה לעולם גולאג ענקי שהתשלובת שולחת אליו כל מי שצריך לסלק. והם היו אומרים די בתבונה שאם זה היה כזה עולם אסור כבר מזמן היו שורפים אותו עד ליסוד ולא מסתכנים בזה שמישהו יצליח לצאת משם. אולי לשם שולחים אותנו?

בדרך כלל תלמידי ג'יס נשלחים לשרת במוקדי כוח. הם הופכים לשומרי ראש של דיפלומטים, או ליועצים, או למרגלים, או לשרים בעצמם בתשלובת. אבל אנחנו בית ספר קטן ועני בפריפריה. אודי עשה משהו לא סבבה כשהוא היה צעיר יותר ולא רצה להיות קרוב למקום שבו עשויים לנצל את זה נגדו ולהרוס אותו. במקום להתחיל קריירה במרכז הוא עזב עם אחת מהחלליות הגדולות של שבטי הסוחרים והתיישב אצלנו. עבד כמהנדס דרג ג' באיזה מפעל בשקט כמה שנים עד שראה כמה שאנחנו סובלים שמה והתחיל ללמד בשקט כמה תלמידים. להרבה מאיתנו לא היו הורים, או שהיו אבל לא כאלה שמתפקדים. ולא מעט מאיתנו ממש גרו וגדלו אצלו. הוא היה איש חייכן ונעים, וקצת עצוב תמיד. אף פעם לא דיבר על העבר שלו. ולנו לא היה אכפת. היה לנו מזל גדול לקבל מקצוען כזה. מעטים מאוד הילדים בעולמות השוליים שזוכים לקבל חינוך ברמה. בהדרגה יצאנו משם והתחלנו לשפר את העניינים בעיר. הקמנו כמה מעונות מוגנים וחוות אוטרקיות וקבוצות גמילה, ולמדנו להשתמש ברשת כדי לייצר הכנסה קצת יותר רצינית למקום, והתחלנו גם ללמד קצת בעצמנו את הדור הבא. והוא אמר שלזה בעצם הלימודים האלה נועדו. ולא בשביל ליצור מרגלים ושומרי ראש. 

אבל עכשיו משהו קרה. ואנחנו לא יודעים מה. באו ואספו אותנו. אנחנו לא יודעים לאן. אז אני מכין את עצמי. כי אולי נצטרך לפעול מהר כשנגיע. אמירה לידי עושה עמידת ידיים על אצבע אחת. ואודי אומר לה לרדת ולוחש לה שאולי מצלמים אותנו ועדיף שלא ידעו מראש עם מי הם מתעסקים. הלוואי שזה משהו תמים. הלוואי שלא צריך לעשות שום דבר יוצא דופן. אולי נמצא את עצמנו באיזה מחנה אוהלים נעים באיזה יער בזורן 9. עם ארוחות בוקר וחיבור להולוגרפיקה בשביל להעביר את הזמן.