תמונה ושיר
שולה ברנע
4 לנובמבר 2021
·
דקת קריאה, 177 מילים
כשהורדנו מהקרון המחניק, לא היה לנו מושג לאן הגענו. לאחר שתי דקות הבנו שהגענו לגיהינום. החשיכה אפפה את הכול, אט אט התחלנו לזהות חפצים ופנים, פנים רעות מפלצתיות של חיילים במדים מגוהצים ומטופחים. הם צווחו פקודות בגרמנית. מילה לא הבנו, אלא בהצלפות שוט: שום חמלה. כלבים תוקפניים, כלבי זאב רעבים החלו לנגוס בבשר החי בכל מי שחרג מהשורה. ראינו שדחסו את כולנו בחדר קט כ 100 אנשים, נשים וטף. היינו רעבים ובעיקר צמאים. אסור היה להחליף מילה. "שנל, שנל" הייתה המילה –מהר- בגרמנית שנורתה באוויר. נזכרתי, איך באותו בקר הוריי האיצו בנו בי ובאחותי להזדרז לקראת יציאה ליום כיף בטבע. הם אמרו: "מישהו מממן את זה" הם רק לא סיפרו, שזוהי פקודה מטעם הכובש הגרמני, ונאלצנו לציית. נסענו ברכבת בהמות שלושה ימים ברצף, סופק דלי אחד לקרון לצרכים. עשינו צרכינו במקום עמידתנו. חלק מהזקנים שהתמוטטו ומתו בקרון, הושלכו החוצה בידי האחרים בתחנות בדרך. החדר בו נכלאנו היה מסורג בסורגים גסים בעלי דוקרנים. אבא התפלל לאל בדבקות, אימא רק בכתה חרש ומלמלה "כבר שום דבר לא יעזור". אחותי הקטנה שכבה מעולפת בפינה, ואני ידעתי שפה נמות כולנו. יש מי שטיפסו לעבר החלונות המוגבהים ושלחו ידיים החוצה לבקש מים. עדיין קיוו. ביום ההוא הפכתי מילדה לזקנה.