מקס והתותים 2: חופשה באתיופיה

מקס נסע לחופשה באתיופיה לשלושה חודשים. הפרידה הייתה לא פשוטה. מקס הוא כמו אח קרוב עבורי ועבור שאר אנשי השוק בפינה שלנו, והנוכחות שלו במהלך היום משמעותית ביותר. עבורי, כשאני רואה את מקס מגיע לפתוח את דוכן המיצים הצבעוני, שלו ורגוע ותמיד מריח טוב ממקלחת ואפטר שייב, זה מעודד את מצב רוחי ומרים את זריחת הבוקר שמעל לשוק לגבהים חדשים.

"מה נעשה כאן בלעדיו?" בני מהכרמלית שאל בוקר יום ראשון אחד כמה ימים אחרי שמקס כבר המריא לאפריקה. "למי אספר על החיים ואחפור על הבעיות שיש לי עם האישה?"

"יאללה בני," איציק הגדול אומר תוך כדי שהוא פותח את הבסטה של החולצות, "הפיליפינית שלך היא הבן אדם הכי פחות בעייתי שאני מכיר. אתה סתם חופר למקס ולנו במקום ללכת לפסיכיאטר. אפילו איתי ויוסי כבר התייאשו מלהקשיב לך. מקס עדין מידי כדי להגיד לך לסתום."

"אני לא צריך ללכת לפסיכיאטר. אני סתם מתוסכל ומשועמם. כלום לא קורה בשוק הזה."

"זה בגלל שאתה נמצא כאן שלושים שנה והשגרה קברה אותך," אני מניח את כוס הקפה של סיון על הבר. "השוק קרחנה קזבלן, כל יום יותר מאתמולו."

"הכול כאן קרחנה וכולם במדינה הזאת צריכים ללכת לפסיכיאטר." אומרת סיון כהן האומנית התל אביבית, שפותחת את השבוע שלה אצלנו על הבר, כל יום ראשון, עם מקיאטו פינוקים. היא שומעת את השיחה אבל משתפת רק אותי בדעותיה. "אני אורחת אצלכם, אבל בהחלט מבינה למה וכמה אפשר להתגעגע למקס על הבוקר."

"כן," אני לוגם מהאמריקנו עם השיבולת, " היה לא פשוט לחשוב, שלא נראה אותו כמה חודשים. אבל כבר התרגלתי."

"ממש," סיון משחקת עם הקצף של המקיאטו. "זה יעבור כל כך מהר, אתה תראה. תהיה כותרת כזו - "לאחר שלושה חודשים", והסיפור של מקס ימשיך מהיכן שהפסיק."

לאחר שלושה חודשים

"אני אומר לך אח שלי, אדיס אבבה היא עיר עולמית. וגם מאד אקזוטית. יש בה הכול - בתי מלון מפוארים, בתי קפה כמו בתל אביב, בתי קולנוע, מכוני כושר חדישים ומסעדות מעולות. רק מה, אין אוכל איטלקי וצרפתי, או המבורגרים. רק מסעדות של אוכל אתיופי, ברמות שונות ובסגנונות שונים." מקס עומד ליד הבר ושותה את כוס האספרסו שלו לאט. הוא סיים לפתוח את דוכן המיצים ואני בדיוק מכין את רשימת הקליות להיום. הוא עלה במשקל בחופשה. אבל בגלל שיש לו גוף אתלט כמו שלי, גם אצלו זה נראה כאילו רק העלה מסת שריר. אשתו אמג'ילה פינקה אותו. רואים. גם האושר מלראות את הבן שלו ג'וני, עדיין זורח ממנו, למרות שהוא כאן כבר שבוע.

"וכל הזמן הזה הייתם באדיס אבבה? לא נסעתם לטייל?"

"אני אומר לך אח שלי, אדיס אבבה זה החיים. אבל טיילנו קצת. כן. נסענו לעיר אחרת, גונדר. גם בה אין ים, אבל היא נמצאת באזור של סוואנות מרהיבות עם רכסי הרים אדירים ומישורים גבוהים."

"לא ג'ונגל כמו בסרטים?"

"יותר מזה אח שלי. סוואנה אפריקאית אמיתית. אקלים חצי מדברי, רוחות עזות כל הזמן, טבע פרוע... ראינו חיות אמיתיות. מלא קופים, ראמים אפריקאים, ציפורים יפות, אריות מדהימים... נמרים..."

"מה, הסתובבו שם בספארי?"

"לא, זה לא ספארי. אבל היו שמורות מסביב לעיר. באזור הדרומי היו מישורים הרריים שהתחברו לאזור יירגשף הידוע, משם מגיע הקפה המשובח ביותר. גם ליד ימת טאנה היו שמורות של קפה שאפשר היה להסתובב בהן. וזה לא מובן מאליו. עדיין יש אזורים באתיופיה של עוני, רעב ומלחמה, וזו סכנת חיים ללכת שמה."

"ושם הייתם רוב הזמן?"

"כן. נסענו במיוחד לגונדר, בצפון מערב אתיופיה. היינו במלון שרתון מקומי, שהיה ממש ברמה גבוהה ובמחיר מצחיק ממש, כי אין שם כמעט תיירות, ואת רוב תקופת החופש בילינו בו. כל היום בבריכה, ארוחות בוקר, צוהריים וערב, התפנקנו כל הזמן. לא בישלנו ולא ניקינו. חייתי בסרט."

"ואיך באמת היה עם אמג'ילה וג'וני?"

"מושלם. יום אחד הם יבואו לישראל. עם אמג'ילה האהבה בלב כל כך חזקה, ששום מרחק וזמן לא יפרידו ביננו. עם ג'וני היה בונדינג מיוחד מאד. שיחקנו כל הזמן בבריכה, שעות כל יום, והרגשתי שהוא זיהה אותי ונקשר אלי. היה קשה ביותר להיפרד."

"טוב לפחות חזרת אלינו לחברים. ויום אחד גם אמג'ילה וג'וני יצטרפו."

"כן. הלוואי אמן."

"אמן."

"טוב יאללה, אני הולך לארגן את הפירות של היום. יום טוב."

"יום טוב".