לחתוך אוזן, להוסיף חור תחת
כמה הומוסקסואליזם אני יכול להשליך על ואן גוך? הוא באמת חתך את האוזן בגלל פרוצה? או שאולי ריקבון התשוקה הפוריטנית והטרנסגרסיה הנפשית האלימה שבה חי - מצב הידוע עמוק והיטב לכל להטבית באשר היא - הכריעו את הכף? האם מדובר בפריצת גבולות חסרת רחמים בעקבות צריכת יתר של אבסינת? או שהוא פשוט לא ידע איך לצאת מהארון? האם סמים זה ארון? ארון הסמים היהודי? ובכלל, מדוע מיתוס האמן המשוגע קוסם כל כך להמונים ומלהיב את דמיונן של סבתות האמנות?
אני זוכר את עצמי כאמן צעיר, מתבגר וחופשי, יושב שעות בחדרי עם הבאנגים מלאים בגראס וסוניק יות' באוזניות, ושוקע בספרים של ואן גוך. היו רפרודוקציות מעולות, או סמים טובים, וצללתי עמוק לתוך התמונות. עקבתי אחרי משיכות המכחול, הכתמים, הקוים של הרישומים, הדימויים, מלאכת היצירה, העומק, הדרך שבה הביע את עצמו, את נפשו, כדי ללמוד. ללמוד ממנו שיודע. הנופים, העונות שחלפו בציורים עם צבעים משתנים ומוסיקה שהתחלפה מדיסטורשן לנעימה קלאסית, הטבע ההולנדי ואחר כך הצרפתי, המעבר מהקור אל האור, מכחול לצהוב... למדתי המון. ההומו שבי היה אז עמוק בארון והטירוף הואן גוכי- אותו זיהיתי מתוך התבוננות כמו במראה - הרגיש לי מוכר מאד. אז, לא הייתי גאה בו בכלל.
ואן גוך תמיד הזכיר לי את הסיפור על הנרקומן המיואש, שהיה כל כך אומלל, עד שהטביע את עצמו בכיור. מבחינתי המעבר שלו מפרח כמורה חסוד למטורף אמנות שמשפריץ לכל עבר, מביע את אותו המקום - הצורך שלו לבטא דרך הנפש ובחומר יצירתי, ממד של יופי ותשוקה לחיים, שהוא לא מוצא במציאות. הוא ממש התעקש על כך ואף שילם בחייו כדי להביע את המקום הידוע. שאלת השאלות היא, כמה שפיות אפשר לאבד, כשנמצאים בתוך ארון? הרי מושא התשוקה המייאשת שלך הייתה זונה, בן אדם. בטוח שמין אנאלי לא היה בעיה בשבילה, אם רק היית מבקש. בטוח גם שהיה לה דילדו איטלקי בחדר, רק עבורך, ג'אסט אין קייס. אז למה כל הדרמה?