נתנאל

אני מתיישבת על הכורסא, זאת שיש בכל הסדרות האמריקאיות של שנות ה-80, כמו זאת שהייתה בסדרה שחייתי אני, כאן בישראל.

אני מוקפת קופסאות קרטון, עשרים ותשעה ליתר דיוק, עמוסים בכל החפצים והכתבים שאגרתי לאורך 30 השנה, בהן אני חיה לבדי. אני מדליקה סיגריה, כמה חיכיתי לרגע הזה, לעשן הזה, לשאיפה הזו, על הכורסא הזו, קשה לתאר.

בבוקר, כשעליתי את ארבעת הקומות לדירה החדשה שלי והשינה של נתנאל, נתקלתי בפתק מוזר תלוי על הדלת. הפתק היה מנתנאל, בעל הדירה אותה קניתי, איתו אפילו לא נפגשתי, כי כל זה קרה בקורונה ובעצם הכל התנהל בזום. כן, קניתי דירה דרך הזום. כן, אני פתייה כמו שפשוט לא כזה איכפת לי. 

כבר בגיל 10, הבנתי שכולנו לוקחים את החיים קצת יותר מדי ברצינות. אם הכל כל כך חשוב וכל כך עקרוני, עד כדי שכולנו הורגים ורוצחים נפשות, דורכים על כולם כאילו הם שטיחי כניסה עלובים, רק לשם הדבר הזה שהם לוקחים כל כך ברצינות, אז בחייכם, אני בחוץ. ומאז אני מעדיפה לשבת על הכורסא, הדבר היחידי שהמשיך איתי לאורך השנים, להתבונן ולגחך על מה כל המהומה.

אז אולי תגידו, שבחרתי בקצה השני, אז זה בעצם אותו הדבר. אולי. אבל לפחות אני יכולה לעשן לי סיגריה, לראות את הסדרות האמריקאיות שלי ולחיות בשקט שלי.

אז נתנאל בשיחת הזום שלנו טען שהוא רוצה לדעת עלי ועל מי אני, כי הוא מאוד קשור לדירה שלו והוא מרגיש מחויב להשאיר אותו בידיים טובות, כאילו הדירה הזאת יכולה להרגיש או להבין משהו. בהתחלה גיחכתי כהרגלי, קוראת תיגר על המחשבה הזאת שלו. אבל נתנאל לא נפגע ולא התרגש, עד כדי כך היה בטוח במחשבה המטומטמת הזאת שלו ושוב ביקש שאספר.

מה שיצא ממני, עד היום אני לא מבינה. אולי זה הזום או הקורונה הזאת שפירקה את כולם. סיפרתי לו על הילדה שהייתי, שהאמינה בהכל ובכולם ושפעם אחר פעם זנחו אותה לטובת איזו אידיאולוגיה.

 קודם ההורים שמצאו את האור באיזה כת בדרום והשאירו אותה ואת אחותה אצל דוד-פלצת, יחד עם כורסת הטלוויזיה האדומה, ככה הן קראו לו כי כשמו כן הוא וכנערה בניסיון שני להאמין בעולם, מצאה חברות שזנחו אותה שוב בשם אלוקי המועדונים ובחייך בר, עוד פעם נשב בים ונתפלסף על מה המשמעות שלנו בחיים? אנחנו בוחרות בלשכוח. ואז בצבא, בניסיון אחרון, כשאיבדה את זה לגמרי כשנהיה ממש קשה והמערכת פלטה אותה החוצה, כמו מזיהום מדבק. אז כן, היום אני מאמינה בלחיות לבד, עם הסיגריות שלי, ממלצרת בלילה כדי להתקיים וטוב לי. אני אידיאולוגית לא מאמינה יותר באנשים. נתנאל מיד רצה למכור לי את הדירה ואני שמחתי להעביר לידיו את כספי הירושה שהכת העבירה לי לאחר פטירתם הטרגית של הורי, סאנשיין ומון, כמה קלישאתי, לפחות לא שכחו אותי לעת זקנתם.

ואז הפתק על הדלת, בו נתנאל כתב ככה:

"בר הבודדה. אני מקווה שהדירה הזו, בה גידלתי ארבעה ילדים ואירחתי שמונה נכדים, תמצאי מטרה, תמצאי סוף סוף בית. את מה שקוראים לו, נפלת בין הכיסאות. זו לא את, זו המציאות שנכשלה לספק לך את הכיסא המתאים. את מושלמת כמו שאת, תנסי עוד פעם אחת. בהצלחה. נתנאל"

זה לא נכון, אני יושבת עכשיו על הכסא המושלם בשבילי, על מה הוא מקשקש. ואם הוא מקשקש למה אני בוכה עכשיו ככה ולמה הוא היה חייב להרוס לי את היום הזה שכל כך חיכיתי לו. לשבת בדירה שהיא שלי, על הכורסא שהיא שלי, עם סיגריה שקניתי עם הכסף שלי ולבהות במסך שהוא שלי.

"זו לא את, זו המציאות. את מושלמת כמו שאת", המשפט מהדהד אצלי בראש מהבוקר. 

"את מוזרה, את לא קשורה לכלום, את. חתיכת אפס", המשפט שמהדהד אצלה מאז הילדות.

באיזה משפט היא מאמינה, היא כבר לא יודעת. 

הכורסא הזאת הייתה הרהיט הראשון שקנתה מהכסף שלה והוא השפיות שלה והוא המגן שלה וכאן אף אחד לא יפגע בה יותר לעולם. אז בינתיים היא בוחרת במה שמוכר ועצוב וכמו שהוא מוכר ועצוב, ככה היא רגועה ובטוחה. 

בודדה ומוגנת.