מירוץ לחיים
דניאל
26 למאי 2021
·
2 דקות קריאה, 285 מילים
מקצה ה-10 קמ במרתון תל אביב 2016, היה המירוץ הראשון אליו התכוננתי באמת.
השתתפתי בלא מעט מירוצים לפני , אבל מבחינתי זה היה הראשון שעושים "כמו שצריך". אינטרוולים, פארטלקים ושאר דרכי ההתעללות המוכרים לכל רץ מזוכיסט באשר הוא.
היה לי את הרצון (והיכולת) לשבור את השיא שלי למרחק הזה. זה היה לי חשוב בצורה נטולת פרופורציות לחלוטין.
כשבוע וחצי לפני היום הגורלי, התחלתי לחוש שרגל ימין נרדמת לי במהלך הריצה. כנראה בעיה של שרוכים אמרתי לעצמי. זה קרה לך במרחקים ארוכים יותר בעבר, ניחמתי את עצמי.
נסיון לפתור את העניין לא צלח ומאחר שלא הרגשתי את כף הרגל חששתי שמנח הדריכה יהיה שגוי ואפצע. והרי אם זה יקרה אין לי סיכוי לשבור את השיא.
התחלתי לפתח סגנון ריצה ייחודי במהלכו אני מדלג בצורה מגוחכת למדי אך גם יעילה. הזמנים נשארו פחות או יותר אותו דבר. הרגל בטח תתעורר במירוץ אמרתי לעצמי והמשכתי. זה לא מה שישבור אותי. גם לא העוברים ושבים שצופים בי וצוחקים.
גם לפוסברי בטח לעגו בהתחלה כשהתחיל עם הקפיצות המוזרות לגובה.
כשבועיים לפני שעת ה-ש' במירוץ, התעוררתי בבוקר שבת עם טשטוש ראיה.
מישהו שכנראה לא מכיר את עקשנותי מנסה לאתגר אותי שם.
מאחר ואני סך הכל מכיר את המסלול ליד הבית, אין סיבה אמיתית לראות אותו ממש טוב.
את הריצה, אמרתי לעצמי, מרגישים ברגליים (רגל אחת תספיק לצורך העניין), לא צריך יותר מזה.
אחרי לחץ מתון מצד אשתי דאז ("לך לרופא דביל!"), נשברתי והלכתי לנוירולוג שיבדוק אם זה משהו שניתן לפתרון עד המירוץ המתקרב.
איכשהו, תוך זמן קצר, מצאתי את עצמי מאושפז באיכילוב עם שלל בדיקות והדמיות.
מנהל המחלקה אשר הגיע כדי לבשר לי על האבחנה של טרשת נפוצה, לא כל כך ידע איך להגיב כששאלתי אם זה יכול להפריע לי לרוץ במרתון תל אביב.
ארבעה ימים מאוחר יותר, פחות פיסח ופחות עיוור ועם מחלה שלא הכרתי, התייצבתי על קו הזינוק במירוץ .
את השיא לא שברתי.
