הארוחה המשפחתית

במשך אלפי שנים, עד לימינו אנו, מסורת זו הייתה לעמוד השידרה החברתי של בני האדם.
וכמו עמוד שידרה, היא עקומה ושברירית.

פעם, כשהאדם עוד לא ידע מהם תחתונים, הארוחה המשפחתית התאפיינה בישיבה במעגל סביב מדורה, שבאמצעה חגה איזו חיה אומללה מעל האש.

בני המשפחה היו ברי מזל.
העובדה שאוניברסיטאות ומוסדות לימוד אחרים לא היו קיימים והחזקת עבודה הסתכמה בציד עם הוריך ובבניית מחסה, שללה את האפשרות ששאלות ביקורתיות על האופי שבו אדם בוחר לחיות את חייו, יצוצו בזמן הארוחה.

כיום, זה איננו המקרה.
ההבדל טמון בשאלות, בנסיבות ובעיקר בדמויות.

הסבתא.
הביקורתיות כנר לרגליה.
היא ביקורתית באופן כל כך מדויק, שירתי כמעט, פלורליסטי. 
בין אם אתה צעיר או מבוגר, בוגר או ילדותי, היא תמיד תמצא דרך.
חשיבותה בהקשר זה, לא נעוצה באופן שבו היא מבקרת, אלא בעובדה שהיא זאת שנשאה את שרביט הביקורתיות והעבירה אותו אל הדורות הבאים.

הסבא.
כמו בשחמט, הוא ראש הממלכה. כינור שני למלכה.
כמו בשחמט, הוא יושב לתומו ומביט כיצד צבאו, שנלחם על כבודו, נקרע לגזרים.

ההורה.
הדמות הטרגית, המגדלור.
כל רצונו הוא להאיר את הדרך לדור הבא.
כמו מגדלור, הוא התעצב עם הזמן בהתאם לים שבו שכן ולספינות שהוא עתיד להדריך.
הוריו, אשר עיצבו אותו כך שיוכל להדריך ספינות משא, מתאכזבים כשאורו קורן לספינות מפרש, שכן רוח בעיניהם, איננה משתלמת.

להורה, הארוחה המשפחתית היא חלון ראווה. הוא מעמיד בו את צאצאיו בעוד הסובבים מנחשים בקול את שוויים.
בהתאם לניחוש, ההורה מתמקח, מצביע לסובבים על איכויות המוצר ומקווה לקבל את הסכמתם.

הילד.
הביקורתיות שבו, מופיעה בטקסט.