תגיד יפה שלום
מור משרקי
10 לאפריל 2020
·
3 דקות קריאה, 448 מילים
ההורים שלי עומדים בדלת הבית, כבר עטופים במעיליהם ומוכנים ליציאה. הרוח הירושלמית חודרת מבחוץ ומרפרפת פנימה את ריחם הייחודי, שילוב של בצל חי וסוכריות מנטה.
מוזר, אני לא זוכר שהיה להם ריח לאורך שנות בגרותי. כאילו רק אחרי שעזבתי את הבית הם הרשו לעצמם להזדקן באמת. פתאום הם לא שומעים טוב בטלפון, פתאום הם לא מבינים את הסלנג גם אחרי ההסברים, פתאום יש להם ריח.
"תגיד יפה שלום." מריה אומרת לאופק והוא מסתיר את פניו בשמלתה, נבוך, תלתליו החומים הרכים נתפסים באמרת הבד. ההורים שלי מנופפים אליו בידיהם בעידוד.
"שלום מתוקי," אמי אומרת ברגש, "להתראות חמוד שלי."
אופק בקושי מסתכל עליה ואת מריה זה מעצבן.
"תגיד יפה שלום." היא מתעקשת, מרחיקה אותו ממנה ביד גסה, קשה.
לרגע עולה בי זעם כלפיה. מה זה להגיד יפה שלום? איך אומרים שלום לא יפה? מה היא רוצה מהילד?
אני כמעט מעיר לה אבל אבא שלי ממהר לומר, "הוא מתבייש, זה בסדר." והוא ואמא יורדים במדרגות לכיוון הרכב, משב הריח נעלם איתם.
בלילה אני מדבר עם מריה, אומר לה שזה לא מתאים ההתעקשות שלה עם אופק. הוויכוח נגרר לדיון הישן שלנו על נימוסים. מריה עם החינוך הרוסי הנוקשה שלה, ואני עם ראיית העולם המושבניקית שלי.
אמא שלי תמיד אמרה שיש בינינו תהום גדולה מידי ואני לא הקשבתי. בסוף היא השתתקה, ורק אז התחלתי להפנים את דבריה.
היום, שש שנים אחרי, היא מרשה לעצמה לחזור על המנטרות הישנות האלה, מוצאת בהם ניחומים, לעצמה או לי. מריה קרה מידי, לא חבר'מנית. מריה סגורה ולא יודעת לאהוב.
אותי היא אוהבת יופי, הייתי עונה לה כשרק התחלנו לצאת. בתקופה מסוימת זה גם היה נכון.
היום המנטרות האלה מעודדות אותי, אולי מאשרות לי שטוב עשיתי שהתגרשתי, נותנות למעשיי איזו גושפנקת אמא-תמיד-צודקת שכזו.
חזרתי לחדר הנעורים שלי. גבר בן 37, גרוש, עם ילד בן 5 במשמורת משותפת, אבל ישן על מצעים עם ציורי קאובוי. הכול נראה מוכר אבל מרגיש זר. אולי כי עכשיו יש פה ריח תמידי של בצל וסוכריות מנטה.
בשעה שש בערב אני נוסע לדירה של מריה לאסוף את אופק. שבוע לא ראיתי אותו והוא כבר נראה גדול יותר, בוגר. אולי זה בגלל שהוא בגיל הזה שבו צומחים מיום ליום. אולי זה בגלל הגירושין.
הוא לובש חולצה מכופתרת, צווארונו מעומלן. שיערו המתולתל מסורק בקפידה. הציפורניים שלו גזוזות בשלמות. לא ילד, בובת חרסינה.
מריה מחזיקה ביד אחת את כף ידו וביד שנייה תרמיל קטן עם בגדים לקראת סוף השבוע בבית של סבא וסבתא. היא מעבירה לי את התרמיל אך ממאנת לעזוב את אופק, כאילו מתחרטת פתאום.
"בוא ילד שלי," אני אומר בקול חם, רק כשהמילים עולות על שפתיי אני מרגיש כמה התגעגעתי אליו. בעיניים של מריה אני לא מסתכל. אולי גם אני מתחרט.
אחרי דקה דמומה מריה עוזבת את ידו. אופק מחייך אליי בעיניו החומות הגדולות, בנמשים המתוקים שעל אפו. הוא כבר לא נצמד לשמלתה כשצריך להיפרד ובכל זאת היא אומרת לו, רגע לפני שאנחנו יורדים במדרגות, "תגיד יפה שלום."
