נוגרה לגבות

אינני בטוח יותר מתי הדבר החל. כל כך הרבה התרחש כבר ועבר. דחוס כמו חלום שנת צהריים. המרפק שלי זז ימינה, עיני מצמצו, טיפת רוק דלפה על חזי. רועמת כמו תוף יום הדין כשהיא מתנפצת על העור השעיר. 

עוד קיים בי זכר עיניו המחייכות של קוצ'ינסקי, הזבל, בזמן שהוא מפעיל את מערבל החשיבות האבסולוטית שלו והקרן פוגעת במצחי. ואין יותר עיקר ותפל. כל רגע הוא אברסט של רשמים. ואין לדעת מתי ואם אוכל לצאת מכאן. ואין לכך גם חשיבות, כי הרחש של המאוורר, והצפצוף המרוחק של מכונית, והדופק שלי הפועם ובדל זיכרון. 

כשזה ייגמר הוא יחטוף ממני נוגרה לגבות. דפקט.