האפיקומן האמיתי

*סיפור ברוח התקופה שמכיל חידה קטנה. מה לדעתכם האפיקומן?*

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

אנחנו נושמים את הרוח האביבית של פסח, את ריח האבקנים והמצות, את האוויר החמים, ומרגישים את הגוף מתחדש כמו האדמה שפורחת סביב. בחיים לא הרגשנו חיים יותר. ההגדה בידיים שלנו. כל אחד אומר את מחשבותיו:

"הלילה אין קורונה!" 

"הלילה אנחנו נאכל טוב לשם שינוי!"

"הלילה אנחנו לא סטודנטים עלובים!" 

אבל מהצד אנחנו מבינים שכך בדיוק אנחנו נראים. עלובים. טוב, גם לפני הקורונה לא חלקו יותר מדי כבוד לסטודנטים לתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב. אבל היום אנחנו נחושים להוכיח לכולם מה אנחנו שווים. 

אנחנו מתארגנים בכפפות שחורות, כובעי גרב על הפנים ותיקים ריקים, ונעמדים בחושך הכבד מול המבנה האפל והנעול. השלט המיוחל מתנוסס כמו דגל על מצודת המזון הממוגנת, ועליו סמל האימפריה: "רמי לוי שיווק השקמה". אנחנו משקשקים מפחד כשאנחנו נושאים עיניים אל המבצר. כאילו רמי לוי בכבודו ובעצמו עוקב אחרינו בעין ענקית בלתי נראית והולך לנחות עלינו מהשמיים בכל רגע, ממש כמו אליהו הנביא. אבל אולי אנחנו סתם מפחדים ממה שהולך לקרות. 

האמת היא שדנו על העניין פעמים רבות לפני שהגענו להחלטה המכרעת. היו לנו צרות רבות שדחפו אותנו למעשה הנואש. האוניברסיטה לא הסכימה לבטל את התשלומים על הלימודים, הוצאות המים והחשמל המשיכו לזלוג מהכיס ולחלקנו היו הוצאות נוספות, כך שנשארנו ללא כסף לאוכל, ואפילו את הכיס הקורונה גזלה מאיתנו.  בלב כבד הבנו שאין לנו ברירה. שאלנו אחד את שני: האם אנחנו רוצים להסתכן בכך שניכנס לכלא? אנחנו עוד צעירים, ואפילו שקצת רעבים מאז שהקורונה הגיעה והעבודה ברחה, אבל אולי זה לא שווה את הסיכון? ואז ניגשנו לעניינים מעשיים יותר: מה אם המשטרה תתפוס אותנו? ומה אם המקום ממוגן מדי מכדי שנצליח?

אבל אז ראינו בחדשות: "תושבים רעבים בגלל נגיף הקורונה. שלושה חודשים לאחר סגירת המשק ותושבים רעבים לאוכל." ואז ביום אחר כתבה נוספת: "כל המאמצים מופנים ללחימה בקורונה. אזרחים מתלוננים שמאז שעשרים אחוז מהמשטרה נדבקו בנגיף, המדינה מפקירה את ביטחונם."  ואז סיפרו על איש מבוגר מאשקלון שחבורת נערים פרצה אליו הביתה וגנבה לו את כל האוכל מהמקרר. "המצב נואש." אמרה יונית לוי. וזה היה נכון בצורה מפחידה. מאז הרעיון הידהד לכולנו בראש.

כעת, השעה כבר עשר בלילה, אנחנו מסיימים לקרוא את ההגדה, מתחמשים באלכוהוג'ל ועוטים מסכות. הגיע הזמן לסעודה. אנחנו עומדים כמו גוש צל שחור וקודר מול החנות החשוכה, ומוצרי המזון ניבטים אלינו באור חיוור מאלומת האור החלשה של פנס הרחוב שמקנה לו מראה חולני. אנחנו נזכרים בקורונה ומצטמררים. 

"על החיים ועל המוות", מישהו מאיתנו אומר לבסוף. 

"וכלא עדיף על לגווע ברעב", קול נוסף בוקע מתוכנו. "לפחות בכלא יש אוכל."

הבנו: זו האמת הקשה. וכמו אגרוף בבטן, האמת מותירה את כולנו חסרי מילים וחסרי נשימה. ההחלטה התקבלה. 

אנחנו שולפים אלות עץ מהתיקים ויתדות ברזל וחובטים בחלון הזכוכית עד שהיא נשברת. זה לוקח זמן, כי הזכוכית עבה.  לאחר מכן, אנחנו מחכים לשמוע אזעקה או צ'קלקה של משטרה אבל כלום. "אליהו הנביא רוצה שנאכל משהו בליל הסדר", אנחנו צוחקים בהבעות קודרות. אבל לאחר רגע אנחנו מבינים שזה לא חלום ומביטים סביב כל העושר שנחשף בפנינו בעיניים מנצנצות, כמו דרקון שבוחן אוצר מוזהב במערה חשוכה. אנחנו רואים בקבוקי יין מהסוג שהיה זול בעבר אבל כעת, לאחר האינפלציה קפץ למחיר של אייפון חדש מהעידן שלפני הקורונה; קופסאות טונה מהסוג האיכותי של סטארקיסט שבחיים לא חשבנו שנסתכל עליהן בגעגועים עזים כאלה. שקיות חטיפים ושוקלדים וממתקי גומי. אנחנו מתרוצצים כמו ילדים קטנים בין המדפים הריקים למחצה (בכל זאת בערב פסח לא מגיעה סחורה חדשה) אבל הכול עדיין נראה מדהים וחלומי. אנחנו מצחקקים כאילו הודיעו שמצאו חיסון לקורונה. האווירה כל כך עליזה וחגיגית שאנחנו אפילו חוטפים מהמדף עוגיות יין לפסח שבעבר הסכמנו שהן סתם גוש חנק בגרון, אבל כעת מכרסמים בתענוג בעודנו מחפשים אחר שלל מוסתר בין החורים שבמדפים, ממש כמו שמחפשים אפיקומן.  

ביצים כמובן אין, אבל אנחנו מתעודדים מהר מאוד מגילוי אחר. מלהיב הרבה יותר מכל חבילת ביצים. ממש באורח פלא, ובדרך המקרה, בעת שיטוט במחלקת הירקות, אנחנו מגלים, ממש מעל הר העגבניות, כנגד כל הסיכויים, את הזהב החדש של ימי הקורונה. אנחנו מתגודדים סביב הפריט היוקרתי ביראה, כמו סביב תיבת אוצר מבהיקה ממטבעות, אבל חוששים לגעת, שמא יתברר שזה חלום. אנחנו משפשפים את העיניים וסותרים לעצמנו וצובטים, אבל גם זה לא חלום. בסופו של דבר, אנחנו ניגשים בזהירות אל מה שאנחנו מחליטים לקרוא לו ברוח החג: האפיקומן. 

אנחנו מושיטים ידיים בחשש ומרגישים את הרכות, את המרקם החלק והנעים בין האצבעות. מרקם שכבר נהיה זר בימי הקורונה. אנחנו מצמידים לאף ומריחים את הריח הנוסטלגי והנושן מהאריזה. אפילו שהחבילה פתוחה, אנחנו מתלהבים כמו שלא התלהבנו זמן רב. 

בידיים רועדות, אנחנו מחלקים בינינו את האפיקומן הלבן והקטיפתי, כמו ילדים שמחלקים ביניהם את פרוסת העוגה האחרונה, ומנסים להיות הוגנים בחלוקה: שלא ייצא למישהו חתיכה עם הרבה סוכריות צבעוניות או עם יותר מדי ציפוי. אנחנו סופרים קוביות. כל כך הרבה ריבועים לבנים… כל כך הרבה כסף…. 

"אז מה נשתנה הלילה הזה?" אנחנו אומרים בהתרוממות רוח, אבל בפנים מלאי יראה ותודה על האפיקומן המבורך.

"הלילה הגיע אליהו הנביא" ואנחנו פורצים בצחוק מתגלגל.