גרדיניה בוונציה

סאמרטיים 1955

קתרין הפבורן ונופי וונציה מצולמים ביד אוהבת

מזמן לא התענגתי ככה והתרגשתי על סרט שבנקל יכול להחשב כסרט רומנטי אבל למעשה זה סרט שמעמיק לתוך הפסיכולוגיה הנשיית.

ואם שאלתי את עצמי למה קתרין הפבורן היבשושית זכתה לתהילת עולם

הרי שבסרט הזה [לא רק] שוב היא לוקחת אותי הרחק אל מצולות הרגש בזכות מנהגה המרוחק .

הנה לפנינו אשה לא צעירה אוטוטו גיל המעבר אוטוטו רווקה חמוצה וממורמרת . אבל לא. כי היא מגשימה חלום ישן נושן . חוסכת פרוטה לפרוטה מעבודה כמזכירה. ונוסעת לוונציה.

עיצרו רגע.

כמה אנשים ונשים אתם מכירים שעדיין משמרים בליבם בעוז ובעוצמה ובהתלהבות חלום?

יש לכם חלום? תשוקה? משאלה?

היכולת להשתוקק נדירה.

הלאה.

כמה אנשים ונשים אתן מכירות שמגשימות הלכה ולמעשה את התשוקה או החלום שנניח ששימרו בליבם?

אתם הגשמת חלום לאחרונה? יש לכם תכנית להגשמתו?

רוב האנשים לא חולמים ואלו שחולמים לא מגשימים. אז ברור לנו שלא סתם מזכירה או אשה לפנינו.

אותה מזכירה , מצלמת. היא חומדת את היופי שסביבה ורגישה אליו. פעולת הצילום בייחוד במצלמה מקצועית היא תחום עיסוק גברי. בעיקר בשנת 1955. וזה המקום להזכיר שבשנים האלו יכל בעל לאשפז את אשתו במוסד פסיכאטרי בניגוד לרצונה כי זה היה מעמד הנשים [ שבו תראו את הסדרה הנפלאה 'מדמן']

אבל זו אשה 'גברית' היא מפעילה בחירה חופשית ויש בה אומץ תקיפות ונחישות.

'את מטיילת לבד'? שואלת אותה בעלת המלון היפהפיה

[ זה המקום להזכיר את השמלות הנעליים התכשיטים התסרוקות מה אני אגיד לכם שנות החמישים מהבחינה הזו היה השיא של העיצוב. משם רק התדרדרנו].

'כן 'עונה הפבורן 'אני תמיד הייתי עצמאית '

והיפהפיה עונה לה 'נשמע עצוב'...

ואכן, בכל מקום בוונציה היפה מבחינה הגיבורה בזוגות מתנשקים. אשה מתחבקת וצוחקת מעל גשר מעלה דמעות בעיניה.

בעיני הבודדים כל העולם נראה כתיבת נוח. זוגות זוגות מתעלסים בכל מקום והיא מתנחמת בבקבוק ויסקי [גברי] שהביאה איתה שהיא מתבלת ביין אדום מקומי. [רמז מטרים].

היא פוגשת ילד רחוב, עבריין צעיר וסימפטי, רוכל חסר בית , [הסצנה שהיא נותנת לו סגריה והוא יושב לעשן בתענוג . קטנה ונפלאה]. וגישתה אליו מראה כמה היא פתוחה ומסוגלת לגמישות .

הילדים הם סמל לכל מה שיח ותוסס ומבעבע והרווקה המזדקנת הזו מסוגלת להתחבר לטבע הפראי הלא מאורגן בחוץ ובפנים .

וכמובן איך לא סיפור אהבה עם איטלקי מקומי שהוא כל מה שהיא לא חלמה עליו , עני, נשוי , מטופל בילדים, אבל זה מה יש ובמונולוג נפלא הוא מנפץ את האשליות שלה לגבי אהבה רומנטית ומפציר בה לחיות את היום. לקחת ולאחוז במה שיש ולהתענג עליו.

'מה את רוצה לקחת מוונציה הביתה? רק כוס זכוכית ואגרטל'? הוא נוזף בה

נהדר.

נתתי די רמזים על הדמות כדי שתדעו שהיא מצליחה לנפץ את החינוך השמרני המיושן והעכבות המוסריות המייסרות שלה והיא זוכה ברגעי אושר מלאים.

במהלך הקשר ביניהם היא מתוודה שהיה לה אהוב נעורים חסר פרוטה שלא עמד בסטנדרטים שלה. ולכן נאלצה לוותר על ללכת לנשף עם פרח הגרדיניה שחלמה עליו. זה היה יקר מדי עבורו.

והאיטלקי המהמם קונה עבורה גרדיניה.

סוף הסרט. היא חוזרת הביתה.

אחרי שקיבלה את הגרדיניה, את האגרטל ואת האהבה שכה ייחלה לה.

מה היא תעשה עם זה בתוך חייה השגרתיים עם שובה? זה כבר עניינה.

מה אנחנו עושים עם הזיכרונות מהקייצים המופלאים ומהאהבות הגדולות שלנו אחר כך?

'זה לא עניינך מה עושה אשתי' נוזף בה האיטלקי.

אז נסתפק בזה שנאמר שזה סרט שווה צפייה מלא נופים ויופי משחק ובימוי מדוייקים .

ולחיי החוויות המתקנות של כל ההחמצות שחווינו.

הרי בשביל זה אנשים מעמיסים מזוודות ויושבים שעות בטרמינלים .

כאילו 'שם' יימצא המזור.