אוהב, ש

שושנה פרג' סיימה לסדר, יותר נכון, לפזר, את מעט רהיטיה וחפציה והתיישבה בפינת הבית-האפלולי, ללמוד ולהכיר את משכנה החדש. הכל קרה, יחסית, מהר. לפני פחות משבועיים שבה הביתה, לבית הקודם, ב"נווה-צה"ל, ליד כפר-שלם, ועמיקם כבר המתין לה, ארוז ומוכן לפרידה. שושנה אפילו אינה זוכרת מה אמר ואיך הסביר את סיומה של מערכת-היחסים, שנמשכה שבע שנים, לא מי-יודע-מה טובות.
אחת מהתכונות הטובות של שושנה היא, בלשונה, "אני לא מסתכלת אחורה. מה שהיה – היה, שיישרף הכל, אני, פני קדימה!", שזאת, כנראה, הייתה הדרך הפסיכולוגית שלה לא להתמוטט משפע המכות והאכזבות שניחתו עליה בשלושים ושבע שנותיה.
עברו עוד יומיים והגיע זכריה גריידי, בעל-הבית, ואמר לה כי שוחח עם עמיקם לגבי חוב-שכר-הדירה, וזה השיב לו שהוא כבר עזב את הדירה וגם את השכונה, ושממנו, זכריה לא יראה גרוש ואם הוא רוצה שיפנה לשושנה פרג', אולי אתה יצליח. כשזכריה הבין שגם ממנה לא יקבל את כספו, בעיקר אחרי כשהציגה בפניו את התחייבותו הכתובה של עמיקם, ש"כל כסותה ומזונה" עליו, נתן לה 24 שעות להתחפף מהבית, ו"כפרה על הכסף".
שושנה קמה אל החלון החזיתי והעיפה את כנפי-התריס לצדדים. מכת-אור סנוורה את עיניה ועברה יותר מדקה עד שהיא הצליחה לאפס את עדשות-עיניה ולהבחין בבית הקטן, כמו שלה, מעבר לרחוב הצר. בכל אחד מהבתים, שבהם היא גרה מעת לעת, תמיד אמרה שבבית הבא, יהיה בו מרפסת או חלון אל נוף-הים. זה היה חלומה עוד מימי-ילדותה במעברת בת-ים. עד שזה יקרה, אם יקרה, גם הפעם שושנה תתפשר ותסתפק בחורבה העלובה שממול, כתמונת-הנוף הנחשקת.
כאלה היו כל הבתים ברחוב התקווה, בשכונת בלוקונים, במזרח העלוב של חולון. חד-קומתיים, קטנטנים, כארבעים מטר, מוקפים בשטח נרחב, שאמור להיות גינה. ביתה, הבית ששכרה, עוד נחשב "ארמון" לעומת זה שממול. ולא שההוא לא היה מושכר. בדיוק כששושנה שהגיעה עם הטנדר, המועמס בחפציה, היא הבחינה בטנדר דומה, תכולת-בית בסיסית עליו, שחנה מול ה"חירבה", עוזב את המקום, עם דייריו.
אלא שבבוקר הזה עיניה קלטו משהו חדש, שלא ראתה אתמול. כתובת גדולה, אדומה, נצבעה על כל חזיתו של הבית שממול, בזו הלשון:
"אוהב, ש"
ניתן היה להבחין, ולשושנה יש את החוש הזה, שהכיתוב המרושל נעשה לא-מזמן, כנראה בלילה האחרון. וגם, היא שמה-לב, שלא נחסך צבע, ואת זה היא הסיקה מנחלי-הצבע, מהזרזיפים האדומים שזרמו מטה, מכל אות. אבל השאלות היו רבות ושושנה ממש חשה צורך עז להבין מה קורה כאן. מי כתב? למה? האם יש משמעות לאדום-הדם הזה? למה דווקא כאן, ברחוב התקווה, הזעיר, הנידח, בשכונה שכוחת-האל? ושאלת-השאלות: מה זאת השין הזאת, מה פשרה ומה טעמה?
התארגנה ויצאה לעבודה, מנסה להיזכר במיקומה של תחנת האוטובוס של קו 94, שהכי יקרב אותה ליעדה.
כשעולים לאוטובוס, כאן, ברחוב הנביאים הסמוך, יש מושבים פנויים למכביר. וכך, ישובה ומוסעת, לא חדלה שושנה לחקור בראשה במשמעותה של הכתובת האדומה. השין הזאת, אולי זו ההתחלה של "שונא", מה שישלים את הביטוי "אוהב, שונא"? ומדוע לא הקטין את האותיות כדי שיספיק לו המקום לכתוב כל מה שרצה? ואולי זה לא הוא אלא היא?… אולי כך ואולי אחרת, והנה כבר הגיעה למקום-עבודתה.
חלף-עבר שבוע של מחשבות וניחושים, כמובן וכצפוי, ללא תכלית. והנה, היה זה יום שישי, לפנות-ערב, שושנה יצאה אל הרחוב, לשפוך את תכולת-דלי-מי-הספונג'ה, וזה היה או-טו-טו, שכל המים-הדלוחים יוטחו על הגבר הגוץ, שעמד, גבו לביתה של שושנה ופניו אל הבית שממול.
בסופו של דבר התברר כי רק שולי-מכנסיו, נעליו וגרביו זכו ב"מנעמי-השטיפה". שושנה החווירה, פצחה ברצף של התנצלויות ולא נדמה עד ששכנעה את הגוץ להיכנס אליה, על מנת שתטפל בנזקי ה"מטר". נטלה את מכנסיו וגרביו לכביסה מהירה וגיהוץ-ייבוש, בעוד הוא, הגוץ, שלום שמו, נעטף בשמיכת-צמר, התיישב על הכורסא ה"סלונית", ולגם בהנאה כוס תה, מתובל בעלי-נענע.
באותו ערב שושנה לא הניחה לו עד שהסכים להישאר לקידוש ולארוחה, וזאת בהנחה שמה שהוגש ראוי היה להיקרא ארוחה. סיימו ושתו תה נוסף, כשבכל הזמן הזה מתנהלת ביניהם שיחת-היכרות, כלומר, שושנה יורה את שאלותיה בקצב מואץ ושלום, פה ושם, מספק פירורי-אינפורמציה. כשנגמרו התה והוופלים שלום הודה לה על הכל, התלבש והלך לדרכו. באותו לילה שושנה כבר לא חשבה על הכתובת האדומה אלא רק על שלום.
במוצאי-שבת הוא שב. בצהרי יום ראשון הוא הגיע עם מזוודה מרופטת והצטרף, פורמלית, כדייר, אל, יחד ועם שושנה פרג', שתמיד ידעה לפתוח דף חדש ולנסות חיי-זוגיות מוצלחים ופוריים, כן, פוריים.
אכן, נפתח דף חדש, לשושנה ולשלום. החלו חיי-שגרה, השכמה, תה, לעבודה והביתה. אם היו לשושנה חלומות על "זיקוקין-די-נור", אז ,לצערה, כלום לא נסק וכלום לא נדלק , לא מיניי ולא מקצתי. בהתחלה נפגשו כל יום לארוחת ערב, קצת טלוויזיה והלכו לישון. אחרי כחודש שלום הודיע כי הוא מתגעגע לעצור אחרי-העבודה אצל אלברט, ברחוב יפו פינת ניצנה, לנגב חומוס-טחינה-פול-מסבחה עם גביע בירה גולדסטאר. שושנה אמרה שהאושר שלו זה האושר שלה וזה בסדר, מבחינתה. בראש שלה היא חשבה לעצמה, שהעיקר הוא, שבלילות הנכונים, שיעשה את הדבר הנכון ויביא לה תינוק בבטן.
עבר עוד זמן, ובשבת אחת, שושנה ושלום הוציאו כיסאות וישבו בחוץ, עם מגש ג'עלה וקנקן עם מים, שיעזרו להמשיך את הפיצוח. ואז, בין לבין, אמר לה שלום, שעד היום יש לו עוד גלון צבע אדום, מאותו הלילה, כשכתב מה שכתב על הבית ממול. שושנה הנדהמת, שאלה אותו איך לא סיפר לה עד היום, בזמן שהיא שברה את הראש ימים ולילות, לדעת מי כתב ולמה.
אמר לה שלא סיפר כי היא לא שאלה…
שלום סיפר שבבית ממול, לאחרונה, הייתה גרה שלומית, אהבת-חייו, שמעולם לא ידעה על זה, על אהבתו. יום אחד נעלמה ואמרו שהתחתנה עם אשכנזי מליאן, עד שאחרי הרבה שנים, לפני כמה חודשים, מצא אותה, עדיין עם האשכנזי, אבל מזמן כבר לא מליין, גרה בבית ברחוב התקווה, כאן, ממול.
שלום חיכה להזדמנות הנכונה להתוודות בפני שלומית על אהבתו, עד שיום אחד היא יצאה למכולת והוא נעמד מולה ולא ידע מה להגיד לה, מה גם שלא הייתה לה שום סיבה לעצור לידו ובכלל לא שמה-לב שנעץ בה מבטים. ואז בא לו הרעיון, ההחלטה לכתוב לה על הבית את תמצית העניין, את המשפט שיסביר לה מה בלב שלו כל השנים שעברו, שהוא "אוהב, שלומית!".
אלא שאחרי שצבע את השין נגמר לו הקיר של הבניין.
שושנה, אחרי שתיקה ארוכה, אחרי שחשבה מה הכי נכון להגיד, אחרי הסיפור הזה, חייכה אל שלום ואמרה לו שאין דבר, מה שהיה היה, מת, נגמר, וטוב שעכשיו יש לו אותה, אפילו לעולמים.
שלום הסתכל עליה ארוכות, לא אמר כלום, נכנס לבית ואחרי כמה דקות יצא ממנו עם המזוודה המרופטת ונעלם במעלה רחוב התקווה.