דף #6906

כת שטן  לבעלי קיבה חזקה...


היה לי חבר טוב, שאול, לפני כעשור, אך עם הזמן ההוא נעלם מחיי.                                                השינוי החל לבצבץ אצלו בתיכון בכתה י'. למדנו בכתה ריאלית אצל ניצה המחנכת, שגם לימדה אותנו מתמטיקה ברמה של חמש יחידות לימוד. נהגנו ללכת יחד לתיכון בבוקר, ובהפסקות שיחקנו בכדורגל ואף בילינו עם האחרים.                                                                                                        גרנו בלוד, עיר מלאת הניגודים בין עדתיים ולאומים ,ובעצם למדנו לדעת, שכולנו בני אדם בעלי אותם צרכים ושאיפות. נוצר פרגון ואפילו חברות בין כל הסוגים. כמו חברי סלאם, היה חמוד וישב אתי לפתור ותרגל בעיות במתמטיקה כל אימת שהתקשיתי ולא חשבתי כמו חבריי בעיר תל אביב, שבטח ערבי באשר הוא חייב להיות נחות מחשבה ומתקשה על הסף...להיפך נתקלתי בהם על כל צעד ושעל, והם היו טובים אליי ועזרו לי ברצון בכל קושי בלמודים בפרט במתמטיקה.                                                                               לקראת תחילת השביעית החל שאול חבר שלי לאחר ואף לגדל את שערו. עדיין זה לא רמז לי על הבאות ולא הרגשתי, שאני יכול לחטט במעשיו או באיחוריו. אומנם הורגלתי, שאיני בא אליו הביתה, רק הוא בא אליי, אך זה מעולם לא הפריע לי, או מספיק סיקרן אותי, שאשאל אותו מדוע.                                                                                                                     בהפסקה אחת ראיתי בסנדוויץ' שלו משהו מוזר, בעל ריח לא מוכר ולא התאפקתי לשאול אותו: "שאול, מה יש לך בסנדוויץ'''? משהו טעים? זה לא מוכר לי" תשובתו הייתה במעין מבט מנצנץ באור אפל, שלא הכרתי, מבעית במידה עזה, עד כי העדפתי לעצור מיד את חקירתי. אפשר לומר, שפחדתי מלדעת את האמת.                                                                                                             כעבור כשבועיים, כשקבלנו להכין איזשהו פרויקט בפיזיקה על זוויות האור, שאמור היה להעניק לנו חמש יחידות בבגרות, הוא הופיע כשלק כחלחל על ציפורניו. ושערותיו צימחו פרא לחלוטין ועמדו זקורות, מלאות קשרים, כמו שלא נחפפו מזמן!                                                                                                         לא ידעתי כיצד להגיב. זה היה החבר שלי הכי טוב, והוא לא נראה לי הוא?! התחלתי להתבייש להופיע בחברתו יחד בקרב החברה'- כשניסה לקבוע שנלך יחד למפגש אתם, התחמקתי ממנו בתואנות שווא ,זו הייתה בושה להיראות בחברתו! השיחה בינינו מעולם לא הייתה פתוחה עד הסוף ולאחר המבט ההוא, שנעץ בי, המחלחל, לא העזתי לשאול אותו עוד דבר על מעשיו .                        חככתי בדעתי לגשת לביתו, אך לא ביקרתי אצלו אף פעם, לכן גם זה נמנע ממני. נותרתי בידיעה של מצב חדש בלתי ברור, חידתי ובאווירה שלילית.                                                                                                                                        כעבור שנים חשבתי על עצמי כמה הייתי נבזה. איך ברחתי משאול רק בגלל החזות החיצונית ולא העזתי לעמוד מול המציאות ולהתמודד אתה. נזכרתי שתמיד כשהיה לי קשה ברחתי מלהתמודד עם הקושי. אהבתי להטיל את האחריות על הזולת. הייתי שפל במלוא המובן של המלה.                  כשהרגשתי שהחברה הראשונה שלי מסתייגת ממני, לא שאלתי אותה דוגרי , מה מציק לה, מיד התקפלתי ממנה וניפרדתי בצורה מחפירה ללא הצדקה, העדפתי "לנסע" הלאה לחברה הבאה בתור. הייתי נצלן ואנוכי. כתוצאה מזה לקח זמן עד שמצאתי את המתאימה לי ולא את זו שאף אני מתאים לה.. אבל זה ספור אחר...                                                                                                                                        בתקופה ההיא לא יכולתי להיעזר בהוריי. הם היו אנשי עמל, הם ניהלו בבית חרושת לסמרטוטים, שהפיקו מהם בובות למשחק לילדי עולים. אלה נמכרו בפרוטות, אך בשל הייחוד שבהן-הם הצליחו איכשהו למכור כמות נכבדת ו"לגמור" את החודש. מרוב אווירה סמרטוטית גדלתי כעוד סמרטוט, כנראה.                                                                                                                                           ניסיתי להדחיק את היחסים המשונים המורחקים שלי ושל שאול-אך באותה תקופה זה חסם אותי מלהכיר חברים חדשים, מה גם שבגיל הזה כבר נחלקו החברים לקבוצות קטנות של השתייכות שנסגרו, והיה קשה לחדור אליהן, אם לא עשית זאת קודם לכן.                                                                                                                      סבלתי מבדידות בתקופה זו ומדאגה הולכת וגוברת, מה יתגלה פה לבסוף.                                                                                     בלית ברירה כחנון השקעתי הרבה יותר בלימודיי והשגתי ציונים מצוינים, לשביעות רצון הוריי.                                                                                                                                               בינתיים חלפה לה כתה יא' כשבקיץ ההוא ביליתי בקייטנות מטעם החברה להגנת הטבע והצלחתי לעמעם מחשבותי אודות שאול.          .                                                                                            כבר בסוף י' לא הלכנו יחד לתיכון ולמעשה, כל אחד הלך לדרכו לחוד. רק פעם אחת בכל התקופה זרק לעברי שאול, כשהלכתי לחוג רובוטיקה: "זה חבר זה?" התעלמתי, מהשאלה עשיתי עצמי לא שומע אותו והלכתי לתומי הלאה.לו הייתי קולט ממנו את אותוות המצוקה, ייתכן והייתי מציל אותו, אך אני הייתי עמוק בתוך עצמי.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

 בתחילת יב', כשכבר עננת הבגרויות ריחפה מעל ראשנו, הופיע שאול בבגדים קרועים, כשמתחת עיניו טבעות שחורות של חוסר שינה, מבען היה של משוגע לחלוטין!                                               לפתע פנה אליי ברוב התלהבות ועניין , כמו שהיה באופיו ובהתנהגותו בעבר, מעין "ד"ש מהעבר" בבקר כשנפגשנו כמו פעם: "רוצה לבוא אתי הלילה למשהו מעניין?" איך ידעתי שהמפגש יהיה שונה מכל מה שחוויתי? לפי מבט העיניים העמוק והעז ומה שהיה אז בסנדוויץ! "או קי", "אז בשמונה אעבור דרכך, תביא אתך צעיף שחור". הייתי מת לדעת מה מעשיו בכל השנה ,. למה עזב את החברה החנונים בכתה ועבר לאיזשהו עיסוק חשוד. מה הצית אותו להזמין אותי לאחר הנתק הממושך, לא הבנתי אותו, כמו שכבר דבר ממנו לא הבנתי. על עצמי ידעתי לפחות שבתוך תוכי חיפשתי לשוב אליו כחבר ולזכות בחזרה בקרבתו. טרם מצאתי לו תחליף בחיי.                                                                                                           הוא הופיע ברבע לשמונה על הווספה בצפצופים ובקריאות רמות, "יאללה תעלה!" עוד שנייה קלה היססתי אך הסקרנות המקוללת שלי הכריעה אותי הפעם. חשבתי שיש איזשהו אירוע דרמטי ורק חברות כמו שהייתה בינינו מאפשרת השתתפות אמיתית בחוויה עמו, שלא השיג אצל אחרים במקומי.

 נדלקתי, כי לא באמת היו לי חברים במקומו, וכן לאחר המתח החזק בלמודים, לא היה אכפת לי להתאוורר בחוויה אחרת. הייתי צמא למשהו חברתי ,כמו שיכור התר אחר משקה חריף.                       נרתעתי לשמע הצעתו וגם נמשכתי .                                                                                              מעניין שבלילה לפני המפגש אתו,, חלמתי חלום, שכאילו ניבא מה עלול לבוא, ובחלום אני שומע שמכינים את השטח לגופה .                 אני שומע, שמכינים את הבור לגופה. על הגופה להיות שכובה על מזרן, שייערך ויוכן לקראתה. אני יודע שהעורך המסוים של טקס הקבורה, עומד לידי, ושנינו יודעים שהוא זה שיכין אותי לקבורה. לפני כן אני אמור לטייל וללכת על מסלול שסומן מראש. אני בוחן את נשימתי ושומע שהיא סדורה. אנו יוצאים לחיק הטבע. על המסלול בצד הדרך אני שומע את המדריך- הקברן, מכה במקלו היטב על גבי שקשה כשל נמר, על כל פנים בעל פרווה כתומה. הוא מסיט אותה ומטלטל את הגב שלי כדי לבחון אם הוא כבר קפוא וקר - כמת..   הסיטואציה מצחיקה אותי, אני אומר לו: "מה זה משנה: אם אחיה עוד רבע שעה, או אמות קודם ברבע שעה" הוא מבטל דבריי בהינף ידו וממשיך להובילני לעבר הנוף.                                                                                                                               

  נוף יפה משתרע סביב, ואני מצטער שעלי להיפרד ממנו ובכלל מהכול. המדריך מהנהן בראשו מדי פעם לעברי, כמו בוחן אותי, אם אני עדיין כאן. בו זמנית רוחי משייטת לעבר מקום הגופות האחרות המונחות וממתינות לקבורה ומתרשם שהכול מוכן וערוך, אך איני מת! וזה תמוה בעיניי, לתחושתי דבר לא משתנה בנשימתי- הכל סדיר. הקצתי כלאחר סיוט ממושך, פחדתי מהמפגש אפילו יותר, חשדתי שיש בו נגיעה למוות איכשהו.                                              

   יום אחד בגמר שנת הלימודים בחופשה שלפני הגיוס, פגשתי את ניצה בשכונה שלי. היא פנתה אליי בשאלה: "יאיר, האם אתה יודע בעצם מה קרה לחבר שלך, שאול,? אני דואגת לו, נרתעתי לאחור ועניתי לה בהתחלה בהסתייגות כתלמיד החב נאמנות לחבר: "אין לי מושג, ניצה". חשבתי שאינני רוצה לרכל על חברי הטוב, בלבי נזכרתי, שפעם ספר לי שאול, שהוריו אינם מדברים כלל זה עם זה וכי באחד הערבים, יצא אבא שלו מהבית בתואנה של ביקור אצל חבר שלו ופשוט לא שב עוד הביתה. זה נעשה בשקט כמו תמיד ביניהם. אף פעם לא נזרקו צלחות אחד על השני. לא רבו בקולי קולות. הכל בשקט.                                                                                                                      החלטתי בהמשך תוך כדי שיחה כשראיתי את עיניה המודאגות של ניצה,, שזה כן מתפקידי לדווח על חבר שלי, ושיחקרו מטעם בית הספר בעצמם וימצאו, מה הוא עושה עם חבריו החדשים, אולי עוד ניתן להציל אותו. בכל זאת הם אנשי המקצוע לא אני. דווקא בשם חברותנו הטובה, היה נראה לי חטא להסתיר ולגונן על מעלליו, זה יכול לגלוש ולהתפשט לנערים נוספים, שיימשכו וימשיכו בדרכיו לנהוג. אני כבר בשלב זה של השנה הפסקתי לפגוש אותו כליל.                                                                                                                                                                                וכך נפתחתי. השתפכתי מתוך צורך עמוק לפני המחנכת שלי המסורה: "מה אומר לך, ניצה, הצטערתי על הרגע שהסכמתי להצטרף אליו כשבערב ההוא הזמין אותי.                                                                                                                                                   זה היה מחזה אימים נוראי, לא מהעולם הזה. פשוט זה עולם השטן. כמעט לא היו דיבורים, רק מחוות ותנועות ידיים המורות על הפעולות שיש לבצע. הדממה בין לבין הייתה מקפיאת דם מרוב מתח. חברי הכת הזו, ביניהם ידידי לשעבר, האמינו שיש לבצע מספר מטלות כדי להתקבל. אבל התנאי הראשי "לזרוק כל ערך מוסרי מחייך" אחר כך, לבצע מטלות לפי סדר עולה: א', יידוי אבנים בחתולים שחורים, אותם צריך לצוד מהשכונה ברחוב ולהביא אותם בשק יוטה קשור בקשר של צופים הדוק. ב' קטימת זנבם והבאתו בשקית נפרדת לקבוצה ואז כבר לבוא בתספורת מחייבת של גילוח צד אחד של הראש, צד שני נותר עם שיער.. ג', צליית חתולים והבאת הפגרים השרופים להמחשת המעשה, שאכן נעשה. שלב זה היה קריטי להמשך החברת בכת או הפסקתה. מי שלא עמד במשימה, הודח בטקס של יריקות על פניו מכל חברי הקבוצה. וזריקת נעל על ידי המוביל הראשי כאות לגירושין בנוסח המקרא, כבגירוש אשה מבעלה. ד' שחיטת חתולים ליד המדורה ושתיית דמם בכמות של כוס. כל האירועים בשלבים השונים לוו בתיפוף על גבי תופים מחרישות אוזניים, על כן הכל נערך בחורשה רחוקה מכל ישוב. נזכרתי אז בשעורי תנ"ך שאבות העלו למולך את בניהם כמנחה לאל. זה היה לשוב לאחור...אם עברתי את כל השלבים-. אתה רשאי להתקבל לקבוצה. המוטו שהועבר, שהחתול מייצג את הטוב לשטן ויש להקריבו על מנת לחלות את פניו. מי שמתבונן בעיני החתולים השחורים, יכול למצוא בהן צללית חלושה של רוח השטן המשתקפת מהן. ככל שאתה מחזק את רוח השטן, כך הוא יגבר על הכוח האלוהי.מסכנים החתולים, הם לא אשמים שנולדו חתולים לעולם הזה. שאול היה כבר בשלב מתקדם, שלב ג'. נתקפתי תחושת גועל והתחלתי להקיא את מרירתי. ברחתי ברגל מהחורשה שהייתה רחוקה מאד, בקצה העיר, לביתי כל עוד רוחי בי. הגעתי הביתה נכנסתי בלי לומר שלום להוריי ועליתי מיד לחדר להרגע. עוד רעדתי במיטתי כשעה עד שהתאוששתי בעזרת מוסיקה נעימה של קליידרמן. בבקר עוד התעוררתי לזכר הסיוט שלווה אותי וחשבתי על שאול, כיצד ככה נפל ולמה."                                                                                                                      ניצה המחנכת נאלמה דום, למשמע כל הסיפור. לשונה הקשקשנית נבלעה לזמן ממושך ופסקה בנימה מעודדת לבסוף :"איזה מזל שברחת וניצלת מזה לפני שהיה מאוחר עבורך" . נפרדנו זה מזו לאחר ישיבה ממושכת בקפה רולדין השכונתי בלוד, שמתי לב, שהיא הספיקה להזדקן מאד בשנה זו ואני נהייתי לאיש!                                                                                                                                 לאחר שנפרדנו וצעדתי לעבר ביתי, הרהרתי עוד בגורלו של חברי לשעבר, איך לא הכרתי עוד בו, כשהיה בא פתאום לטקסים של ימי הזיכרון בתיכון כאורח נשוא פנים. עמידתו הייתה זחוחה, כאחד שפגש את אלוהים כל יום וסעד עמו את ארוחת הבוקר. תחושת קבס אחזה בי כל אימת שהגיח. הוא התפלא על יחסי אליו ושמעתי מחברים לכתה שהוא "לכלך " עליי וסיפר שאני אתו בכת השטן!                                                                                                                                                      

 האירוע השפיע עלי בבחירת חברים לעתיד ובבחירת המקצוע. לגבי חברים נהייתי חשדן, אם מישהו הבריז לי מיד חשדתי שהוא הולך להדרדר, לא חשתי עוד יציבות בשום קשר. למשל, יורם ידיד שלי שהכרתי למודי י באוניברסיטה, מסכן נהג להירדם ולאחר לפגישות שקבענו בינינו בספרייה. יום אחד חשדי כה גדול היה, עד שהחלטתי לתצפת אותו, מתי הוא יוצא מביתו ועם מי ואיך, כדי להיות בטוח שאינו מורח אותי בתירוצי שווא, ולא הולך במקרה לכת השטן.. לרוע מזלי ,עינו קלטה אותי מסתתר מעבר לפינה והוא רטן נורא:"מה אתה מהבולשת? אתה עוקב אחריי, לך לנענע חברים אחרים, תעזוב אותי במנוחה!"                                                                                                   לגבי בחירת המקצוע שלי באקדמיה.. פניתי ללמוד לימודי היסטוריה עתיקה, בה לומדים בין השאר: על שטנים, העלאת רוחות רפאים וקללות עוצמתיות מילוליות שבכוחן להפוך גורלות של בני אדם מהזמן ההוא. מילים של האלות בעבר היה בכוחן לחולל שינוי . להפוך מישהו למקולל ומישהו למבורך.                                                                                                                                                   משהו מזה הסביר לי על ההתנהגות של שאול, ועל המגיה השחורה, אך וודאי לא ידעתי הכול.

נכתב על-ידי
שולה ברנע
סופרת ומשוררת
הדף נקרא 45 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי