הוא

אשתי מחכה לי בבית כשאני נכנס אליו למיטה. אני לא דואג: היא כבר רגילה שאני לפעמים מגיע מאוחר הבייתה. חלק בתוכי חושב שהיא כבר יודעת, כשהעיניים שלנו נפגשות בבוקר אחרי. משהו בי כנראה זוהר באופן אחר - משהו שהוא בושה או לחלופין אושר טהור. משהו שהיא יודעת שהיא לא הצליחה להדליק בי מעולם.

הוא לא מתאמץ, מספיק לי לדפוק על דלת הבית שלו כדי שהלב יתחיל להלום בתבנית לא סדירה. הידיים שלו גדולות. אנחנו לא מדברים הרבה אף פעם, אבל די במילים המועטות שלו כדי לנסוך בי שקט פנימי, כאילו משהו בקיום שלי נשען על שלו.

אני תמיד חושב שאספר לה בקרוב. זו לא האפשרות הכי טובה אבל לפחות משהו אחד יירד ממני. בעיני רוחי הסצנה כבר כתובה היטב: היא תשב בסלון עם כוס יין, ואני אבוא לבשר לה שעדיף כך לשנינו. אין צורך בהרבה מילים, לפחות אצלי בראש הכל כבר מובן, אבל המציאות תדרוש ממני כוחות שבלעדיו אני לא יכול לגייס. אז אני דוחה את זה שוב ושוב בתקווה שזה יפתור את עצמו לבד.

הריח במיטה שלו תמיד אותו הדבר. לא של כביסה אלא של בושם ושל הגוף שלו. מפעם לפעם אני מזהה כבר את הריח שלי, את צורת ראשי שנשארת שקועה בכרית שהביא לי במיוחד. הוא לא מצפה ממנה לטלטל את העולם שלי או שלה - טוב לו ככה. כל עוד אני ממשיך להתגנב מדי פעם, לעשות מה שצריך וללכת. זה רק אני שנקרע בין כל הכיוונים. אבל מה אני כבר יכול לעשות כשהזיפים שלו שורטים את לחיי, משאירים בי פסים ארוכים של כל מה שרציתי ולא יכול להיות לגמרי שלי? פעם הבטתי במראה רגע אחרי, בפנים הסמוקות ממאמץ, בכתפיים שנרפו, וחשבתי כמה יפה יכול הכל להיות אם לא הייתי צריך לקום וללכת, ואם השריטות שבגבי יכלו לא להחלים לעולם.

היא לא תגיד הרבה, אם אספר לה. רק תשב ותסתכל אל הכוס המתרוקנת שבידה, תוהה איזו פניה עשתה לא נכון שהובילה אותה לכאן. אני אנסה להסביר, אבל טרם החלטתי אם עליי לבקש סליחה. מעולם לא תכננתי לפגוע בה. הוא פשוט הגיע ושבר את עולמי כמו צלחת. לו ידעתי מראש שכך עתיד להיות, הייתי עושה הרבה דברים אחרת. אולי זו סיבה מספיק טובה לא לספר לה עדיין. אני עוד לא מוכן לראות את המבט בעיניים מתחלף בין אהבה לריקנות.

רק פעם אחת משהו מוזר קרה: כשעליתי אליו הבייתה מישהו ירד במדרגות. כשדרכינו נפגשו עיניו נראו נמהרות, כנראה איחר לאנשהו. הכרתי את הריח שהשאיר אחריו בחדר המדרגות. זיהיתי בו גם מעט את עצמי. לא דיברנו על זה מעולם, לא הרגשתי שזה ענייני. וחוץ מזה, לא יכולתי לבוא בדרישות לאף אחד.

הבית שלו תמיד שקט, כמו שלנו, אבל השקט אינו אותו הדבר. אצלנו הוא שקט של חוסר, ואצלו הוא דממה של שלווה. משהו תמיד מתנגן אצלו ברקע הסדינים המתחככים, מוודא שאף פעם אינך לבד. אצלנו בבית נדמה שנגמרו כבר המילים, רק הברות שבורות על אבקת כביסה שצריך לקנות וחשבון שטרם שולם. זה לא מגיע לה וגם לא לי.

אני הולך לספר לה ואז לברוח אליו. אם היא תסלח לי, איני יודע. היא תצטרך זמן מה לעכל את הבשורה. אחר כך היא תבין שמוטב כך לשנינו, ולראשונה תעשה פניה אחרת. הדרך החדשה שלה תישען על צלקות, אבל אחריה תהיה מאושרת באמת. אני לא יכול לתת לה את זה, לא יכולתי מעולם.

הוא יחכה אצלו בבית כשאדפוק בדלת. אני כבר יודע מה אגיד: עכשיו אנחנו יכולים סוף סוף להיות ביחד באמת. אבל הוא רק ידליק סיגריה, אור של נר בודד מאיר את פניו בחדר החשוך, ויגיד לי מה שאני כבר יודע: אתה אף פעם לא לומד.