היה שווה

היה שווה.
בחול המועד סוכות שכבתי, כמו עכשיו, בבוץ של מורדות החרמון, פגזים האירו את שמי הלילה וחלק מאיתנו הרטיב את עצמו. ידעתי שזה בשביל הבית, שאם יעברו אותנו הסורים, הם יהיו תוך שעות בעמק בית שאן, אז היה שווה והבית ניצל.
וחמש שנים אחר כך צעדנו לעבר הכנסת מניפים שלטים כועסים שדיי לנו בשלטון מפלגה אחת, שבעה ומסוכסכת, נשמתי גז מדמיע והקיבה הוציא לבד את הבורקס שאכלנו במזנון בשער הגיא, זה היה שווה והמעגל הדמוקרטי הושלם.
ועשר שנים אחר כך, כאשר הבנקים המליצו לי לסגור את המחרטות ופשוט לקנות בזול ולמכור, אז מחיתי דמעה וסגרתי, וזה היה שווה, כי המשק פתוח וחופשי.
והיקב שאבא שלי פתח במעלה השומרון שהפעילו משפחת אגבריה נשרף ובאתי ונשמתי את הפיח כדי לחלץ את התמונות והתעודות בהן זכה והוא עמד ליד המכונית, מבויש וכועס, אבל זה היה שווה, כי השלום ממש בפתח.
והלכתי שנתיים אחר כך ברגל שעות אחרי הארון שלא האמנתי כי לשם ישלח פעם יהודי את ראש הממשלה שלו, וכולנו בכינו, אפילו שלא הכרנו אותו, וזה נראה משהו שאולי יהיה שווה אם נהיה מאוחדים.
והיום פינו אותי, מבוסס בבוץ שיוצא ממני, היום הפכתי למוקד מסוכן, כי המקום בו אמרו לי לחכות בו לקוצר דרוש למדינה, בטוח שזה שווה?