דף #7368
שולה ברנע
28 לאוקטובר 2022
·
דקת קריאה, 176 מילים
ספור המשך למשפט הפותח... הצלת ברווז
...אלמלא גירש אותי השוטר שעבר שם, הייתי מפתה אותו בפירורי לחם, מהכיכר הטרייה שהייתה בידי, מרימה אותו בזהירות רבה תחת בית שחיי ואצה לביתי צמוד הקרקע.
בחצר הייתי ממלאה מיד את הגיגית הגדולה שלנו במים קרירים ומכניסה אותו פנימה. אני חושבת שהוא היה נהנה עד שהיה נמאס לו והיה מחפש את אימו ואחיו. בעצם הייתי משאירה אותו להשגחת שכנתי ורצה לאגם הסמוך לביתנו ותרה אחר משפחתו. מה אציע לו כאן מלבד אוכל? הוא לא יחזיק כך מעמד. בכלל שכני הקצב הנבזה היה בא וטובח אותו לפני שהייתי מצילה אותו מידיו. עבורו זה בשר גן עדן. מחשבותיי נדדו לכיוון ילדיי. הם היו שמחים בו ומשתעשעים אתו כמו בצעצוע חדש, כמו-כן היו מתגאים לפני חבריהם לכתה, אך כעבור יומיים? היו מואסים בו- זה וודאי. ייתכן שלא הייתי שולטת במצב שהיה נוצר: כל השכונה הייתה מתאספת בחצרנו מאכילה אותו, או מרימה אותו מהמים או מתעללת בו-לא! אסור שאתן לזה יד. אולי במקום ילד שלא אלד עוד הייתי מאמצת אותו? אני כמעט מתפתה לכך. אולם כמי שדואגת לרווחת בעלי חיים-אין בי עוד כל ספק. חיפוש משפחתו הוא הוא הפתרון האידיאלי.