שלט אזהרה

לבד. אני כאן לבד כבר כל כך הרבה זמן. מסביבי האינסוף המדברי. הכלום הגדול.

פגעי הזמן שוחקים אותי לאורך השנים והיום אני בקושי מזהה את עצמי. חלק מזהותי נשחק ונמחק. 

אני יודע שכך זה אמור להיות. שזהו דרכו של עולם אבל קיים בי געגוע למה שהייתי פעם. בתחילת הדרך כאשר הציבו אותי כאן והייתי מלא חיוניות וצבע. 

היום, זקן ועייף, אני מעריך את מה שהייתי פעם ומצטער שלא הערכתי את זה בזמן אמת.

אבל אל תספידו אותי עדיין. עודני כאן. ניצב איתן וגאה. 

קו ההגנה האחרון. אחריי האסון. 

בכל פעם שמתקרבים אלי אני מזדקף ומרצין. "אין מעבר" זועק הכתוב ואני יודע שאני חשוב, מציל חיים. יש לי משמעות. 

אבל לפעמים, כשאני ניצב כאן לבדי ואיש אינו חולף, אני מרגיש כל כך בודד וכמעט מתחשק לי שאמחק כבר. שאחלוף עם הרוח החולית. אבל עמוק בפנים, בתוך ודאות החוסר, אני יודע שלא סיימתי כאן עדיין.